בסופשבוע האחרון הוזמנו עם הסמנכ"לית וזנדרה להדלקת נרות חנוכה בבית ההריונית והאדווקט.

הדלקנו, בירכנו, לבבנו וספגנו. שתי ההריוניות חיככו כרסיהן והשוו תחושותיהן, ואז התחיל הדיון הישראלי הקבוע. הרי אין מצב ששלושה זוגות ישראלים שמתגוררים בניכר יעבירו ערב מבלי שינסו לקבוע את התשובה לשאלה: "איפה החיים טובים לנו יותר- פה או במולדת?". בדרך כלל יש לי את התשובות שלי בשליף זריז מהשרוול, אבל הפעם מצאתי את עצמי בעיקר מקשיבה, והשיחה הזו ממשיכה ללוות אותי כבר שלושה ימים.

כשנכנסים להריון כל הפרופורציות משתנות. פתאום אתה כבר לא אדון לעצמך, ודברים שהיו מספיק טובים לך לא מתאימים יותר למשפחה שנהיית. האחריות העתידית מובילה להתפרצות יצר הקינון - לעבור לדירה יותר מרווחת ונוחה, לקנות רכב, לוותר על דברים שאוהבים על מנת למקסם את תחושת הביטחון והיציבות. העתיד הקרוב צריך להיות מאוד מתוכנן וברור, ומתחילים לגעת בסוגיות שעד כה התחבאו בחשכת רבדים עמוקים יותר.

כשנכנסים להריון במדינה אחרת מצטרפות לכל זה הרבה תהיות חדשות: איזה סוג של קשר יהיה לילד שלי עם הסבא-סבתא-דודים שלו? באיזו שפה נדבר אתו? לאיזה גן וביצפר נשלח אותו? כמה נעודד אותו להתעניין בישראל? איזה סוג של חיים נעניק לו, ואיזה מחיר ניאלץ אנחנו לשלם על זה?

יש לא מעט דילמות שהולכות ביחד עם הגירה לארץ אחרת (בעיקר כשמדובר בישראלים), אבל כשלמשוואה נוספים גם ילדים, העלילה מסתבכת ביג טיים. בשבועות האחרונים אנחנו צופים מהצד בשני זוגות החברים ההריוניים שלנו מתמודדים עם כל הקונפליקטים האלה, ורואים כמה שזה לא פשוט.

מבחינת ההריונית והאדווקט, אם זה היה תלוי בה - הם כבר מזמן היו חיים בארץ, למרות שהם ממש 'מסודרים' פה (שהלוא האדווקט הוא הולנדי לכל דבר, כולל גווני הפונץ' בננה). הוא היה מעדיף שלא, אבל מכין את עצמו לאפשרות כזו- ובעיקר מכין את ההריונית לאפשרות שפנטזיית ישראל שלה תתנפץ לה בפרצוף.

הסמנכ"לית וזנדרה עדיין רואים את עתידם כאן. למרות האזרחות האירופאית שלהם, הם לומדים על בשרם כמה קשה לבנות חיים חדשים כמהגרים ואילו קשיים עוד צפויים להם בתור הורים. זנדרה אמר להריונית שברגע שהיא הופכת לאמא, היא צריכה להציב את טובת הילדים שלה במקום הראשון. אין ספק שטובת הילדים היא לגדול בהולנד, במקום שבו לא יהיו בסכנת פיגועים תמידית, לא יצטרכו להתגייס לצבא, או להתעסק בגיל צעיר בשאלות של גזענות ושנאה.

זה טיעון שמחייב אותך לעצור לרגע ולחשוב. מצד אחד אני מסכימה אתו לחלוטין. מצד שני, קשה לי לדמיין את עצמי מגדלת ילד במדינה שהיא לא שלי ולעולם לא תהיה שלי. מדינה שבה אפילו אם אהיה חוקית, לעולם לא אהיה שווה במאה אחוז. תמיד זרה. והילד שלי יגדל ויתבייש בהורים הגלותיים והמוזרים שלו, עם המבטא המצחיק והזיכרונות המרוחקים. לא שייך לא לכאן ולא לכאן. אבל אולי זה באמת אגואיסטי לחשוב ככה? האם על ההורים להקריב את האושר האישי שלהם למען איכות החיים של הילדים? (אוי ג'יזס- המשפט האחרון נשמע כמו שילוב טרגי בין קארי ברדשו לורדה רזיאל ז'קונט... סלחו לי)

לא יודעת. בשבילי זה אחרת מאשר אצל זנדרה, שטוען שמאז ומתמיד הרגיש כמיעוט נרדף בישראל. גם אני מבינה שבארץ אני חלק ממיעוט שחי בבועה, אבל מעולם לא הרגשתי שהמיעוט שלי נרדף  - בטח לא יותר מהמיעוטים האחרים. יש בארץ המון דברים מחורבנים, אבל גם לא מעט דברים טובים. אז אנ'לא יודעת. אני רק יודעת שהיום הפרעסר ואני עדיין נמצאים בשלב אחר בחיים, וכל זמן שהחוקיות שלנו במדינה הזו תמשיך להיות על תנאי ומוגבלת, נראה שגם בעתיד הדילמות הספציפיות האלו פשוט ידלגו מעלינו.

חייבת לומר שיש בזה הקלה גדולה.

קצת מעורערים, קצת מהורהרים, אבל עדיין מחוץ לתעלה.