אני אוהבת לראות סרטים שצולמו במקומות שאני מכירה, ולזהות את הלוקיישנים. נניח, סרט שצולם בשכונה שלנו בת"א ("אוי, בדיוק עברתי בשדרה כשצילמו את זה..."), או בעיר שבה גדלתי ("וואו, כבר שכחתי כמה יפה חיפה!"), או סתם במקום שביקרתי בו ("אח, המדרגות הספרדיות... זוכר כמה יפה שם?").
אז אתמול הלכנו עם החיצוניים (כן, הם חזרו העירה) לראות את Ocean's twelve, שכבר כמה חודשים לא נרגע הבאזזז סביבו באמסטרדם. חלקים מהסרט צולמו פה בעיר לפני כמה חודשים, ורצים כל מיני סיפורים על איזה רחובות נחסמו, איפה נצפו הכוכבים בעיר ואיפה הדירה המפוארת שג'ורג' קלוני קנה לעצמו במרכז. אחת הסצנות של הסרט צולמה בקופי-שופ של החתול המסטול, והמקום מלא בתמונות של החבר'ה עם ג'ורג' קלוני ובראד פיט, ואפילו מציע למכירה ג'וינט ספציפי שנקרא אושן 12. אני הייתי סקרנית לבדוק את רמת הזיהוי שלי ולתצפת אנתרופולגית על תגובת 'המקומיים'- האם גם הם, כמונו הלבנטינים, יפצחו במחיאות כפיים, שריקות פרועות ושירת "הבאנו שלום עליכם"?
מכל הסצנות של הסרט בערך שלוש צולמו כאן, שזה שוס קטן מאוד. גל של מלמולים נרגשים חלף בקהל, וקריאות גאות על כל זיהוי. פה ושם אפילו נשמעו כמה מחיאות כפיים, אבל אפילו לא "הבאנו שלום עליכם" אחד. בין בליל התעלות, הבניינים ודוכני הפרחים זיהיתי בערך שלושה לוקיישנים, וזהו- בבת אחת עברנו לרומא, ונותרנו עם תאוותנו בידנו.
והסרט עצמו? רווי באווירת פאן מוחלטת. כל מיני התחכמויות פנימיות קטנות, סלבס מתחככים זה בזה בהנאה מופגנת והרבה סטייל. חמוד, באמת חמוד. אוורירי.
זה ברור שמיד אחרי הסרט ישבנו שעתיים בקופי-שופ ההוא, לא?
איזה כיף שאני כבר לא הבטלנית היחידה בעיר.
מאז שהעורך הצטרף לכוחותינו יש עם מי להסתובב בלי מטרה, לדלג בנעימים בין מוזיאונים, או סתם לקפוץ באמצע היום לקפה בדירה שמעל התעלה ("בדיוק הייתי בשכונה..."). ועכשיו גם החיצוניים פה. אמנם לשבועיים קצרים (לפני שהם נוטשים סופית וחוזרים למולדת), אבל בינתיים אנחנו מעבירים את הזמן יחד בנעימים. לרגע חזרה אלי תחושת 'החבורה' בבית J.
טעות, טעות ללכת לסופר של הבזאר הגדול בצהרי שבת...
בשכונה שלנו יש שני מרכזי קניות, שנמצאים משני קצותיה ושונים להפליא בהרכבם הדמוגרפי. הקצה ה'לבן' קטן יותר, והאטרקציה העיקרית בו היא הסופר היקר והאיכותי. הקצה השני נמצא במתחם שאנחנו מכנים 'הבזאר הגדול', ובהתאם לכך הוא גדול, שוקק וכולל שלל חנויות ושוק קטנטן. מין הכלאה בין אלנבי לבן-יהודה, עם קורטוב אבן-גבירול. כמובן שזה החלק היותר מעניין בשכונה, איפה שנמצאים הקצב האיכותי, חנויות המציאות המשתלמות והסופר הזול - שאליו הלכתי היום, גוררת אחרי את עגלת השוק שלי כמו שאר המהגרות.
מכיוון שבדרך כלל אני מבצעת את הקניות לסופשבוע כבר ביום ששי (הרגל ישראלי, כמובן), נעצרתי מופתעת בכניסה, מחפשת סביבי עגלה פנויה בחוסר אונים. אלוהים אדירים. איזה דה-ז'ה-וו אכזרי לשישי בצהרים בסופר צפוף מרכז תל אביבי, רק בגרסת איסטנבול. המקום המה גברים בעלי חזות חשודה, זקנות מזוגגות מבט על קלנועית, נשים שמנות בשמלה ארוכה, כיסויי ראש ושפמפם, וילדים מעצבנים שעושים רייסים על העגלות. וכן, גם התורים בקופות נראו ממש מייאשים.
אז הנה וידוי קטן: נמאס לי להיות מוקפת במוסלמים, נשבר לי לשמוע מסביבי טורקית, מרוקאית וניבים שונים של ערבית. לא רוצה יותר להסתכל אחורה בחשש כל פעם שמישהו לידי צועק 'מוחמד!' לחבר שלו... יאללה, חוזרת לסופר היקר. לפחות בשבת בצהרים J.
קיבלתי בדואר את כרטיס הרכבת שלי לפריז. עוד שבוע וקצת. הפעם ידידי הצפרדעון נמצא בעיר, והוא נודב לאסוף אותי מתחנת הרכבת בצהרים, להראות לי כמה מקומות שווים ולהביא אותי בבטחה לשדה התעופה בערב. איזה סטייל. מזל שזה יוצא יום ראשון ויש לו זמן (וגם אישור מהחברה הקנאית שלו...).
חזוס, 90 יורו לרכבת + 250 דולר לטיסה פריז-ת"א. ההוצאות המצטברות שלנו בשביל הויזה המחורבנת שלי תופחות להון קטן. חוט פור דומה.
מאז שאנחנו פה פיתחנו לעצמנו מין שגרה של הליכות ליליות ארוכות. בדרך כלל אנחנו מוצאים את עצמנו נפרדים מחברים בשעת לילה מאוחרת, כשכבר אין טררם הביתה, ופשוט מתחילים לצעוד. זה יכול לקחת רבע שעה, 40 דקות, אפילו שעה, לא משנה - ההליכות האלו הפכו עבורנו לסוג של זמן איכות, הזדמנות לנהל שיחות רציניות ולהגיע להחלטות חשובות. אווירה שונה לגמרי מזו שיש בדירה, כשכל אחד עסוק בענייניו ויש הסחות דעת מכל מיני כיוונים. אנ'לא יודעת מאיפה בדיוק נובעת האווירה הזאת, אם זה הרחובות השקטים, התעלות המוארות או עצם ההליכה. אני רק יודעת שמשהו גורם לנו להמשיך לצעוד גם עכשיו, כשכבר ממש קר בחוץ. נראה אם נצליח להחזיק מעמד גם בחודשיים הקרובים...
אין לי מושג למה, אבל יש לי תחושה ממש טובה לגבי השבוע המתקרב. אולי סופסוף הנייד הישראלי שלי יצלצל ועל הקו תהיה אסטריד הצנונית- מבשרת לי בנרגנות שהויזה שלי אושרה. אולי נזכה בעשרים מיליון יורו בלוטו האירופאי. אולי נקבל איזה בשורה טובה, או שסתם יהיה שבוע גדוש באירועים נעימים. ואולי בכלל לא.
שתי תמונות הפעם, לכבוד השבוע החדש:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
