זו כבר פעם שנייה שברגע שרגליי דורכות על אדמת פריז- איפשהוא בעולם מתרחש אסון. בפעם הקודמת זה היה הפיגוע בטאבה, ועכשיו בא לו גל גדול ובלע יותר מ-20,000 אסייתים אומללים. מכירים את זה שכששומעים על אסון מייד מחשבים כמה אתם הייתם קרובים אליו? נניח, "וואו, בדיוק תכננתי לנסוע לטאבה בסוכות, אבל ברגע האחרון החלטתי לוותר...", או "ישבתי במסעדה הזאת כמה פעמים! לא היה חסר הרבה שהייתי מחליטה לשבת בה גם אתמול!...". אז עכשיו זה: "וואלה, הודו והאיים בתאילנד. רק הייתי שם לפני עשר שנים. איזה פוקס!"
אבל בואו נחזור רגע למסע שלי.
נתחיל מזה שהכל עבר חלק. בשעת בוקר חשוכה הפרעסר ואני שמנו פעמינו אל התחנה המרכזית באמסטרדם, איתרנו את קרון הרכבת שלי ודפקנו סמי-פרידה מהסרטים על הרציף. שעתיים מאוחר יותר כבר חלפתי על פני אנטוורפן, ושיניתי פוזיציה למצב 'רגיעה מנומנמת'. טוב, הנוף בחוץ היה כל כך שטוח, אפרורי ומשעמם, שלא נותרה ברירה אחרת. נחמדה הרכבת הזאת. בכלל, כיף לנסוע עם אירופאים. כולם כל כך תרבותיים ונעימי סבר. אפילו הילדים הקטנים מאולפים וחרישיים להפליא.
באחת בצהרים הגעתי לתחנת Paris Nord, שם המתין לי הצפרדעון בחיוך של אחד שהתעורר לפני חצי שעה (מה שהסתבר כנכון. איש כלבבי). הייתי די סקרנית לקראת הפגישה הראשונה שלנו מאז הפרידה הדרמטית לפני שלוש שנים, בבוקר שבו הוא עזב את הארץ וחזר לפארי(ז). אז עוד לא היה לי מושג ששלושה שבועות מאוחר יותר אני אפגוש את אהבת חיי, והוא היה נורא מבולבל וקיווה שיסתדר, ימצא עבודה טובה, דירה וחברה רצינית (עשה 'וי' על הכל, אגב). מאז שמרנו על קשר במסנג'ר. פעמיים הוא ביקר בארץ, ופעמיים הוא פחד להיפגש אתי כדי לא לעצבן את החברה שלו... בנסיעה הקודמת שלי דרך פריז הוא בדיוק היה בפגישת עבודה בדרום צרפת, והפעם נשבענו שלא משנה מה- את המפגש הזה לא מפספסים.
הלכנו לשתות קפה או-לה בבית קפה מקומי ופטפטנו. האמת, אחרי החלפת העדכונים ההדדיים התברר שאין לנו כל כך על מה לדבר (טוב, זה אף פעם לא היה הצד החזק שלנו J), אז שמחתי כשהוא הציע לאסוף את החברה שלו מהדירה שלהם ולצאת לטיול תיירים קצר.
קוראים לה סטפני, והיא ממש לא המפלצת הירוקה שדמיינתי לי. דווקא חמודה להפליא, ואחרי חצי שעה של פול-גז-קסם-אישי שהרעפתי עליה, היא אפילו נרגעה והתחילה לחבב אותי בחזרה.
זה היה אחד הסיורים הכי קרועים שהיו לי... מסתבר שהצפרדעון ממש לא עשה שיעורי בית, ולמרות כל השנים שבילה בעיר האורות הוא עדיין לא מזהה חצי מהאתרים שבה. אז ככה זה הלך:
צפרדעון: "אווו... פה מימין סה הפנתיאון!"
אני: "איך הפנתיאון? הוא לא ברומא?!"
צפרדעון: "פפפפ... מה פיתום! זה נפוליאון הביא לפה!"
אני: "מה קשור פנתיאו(ן) לנפוליאו(ן)? זה לא אמור להיות שער הניצחו(ן)?"
(אני כל כך מוכשרת - חורזת חרוזים במהלך ויכוח, ועוד במבטא צרפתי כבד)
סטפני: "אוללה מון שרי... סה בכלל לא הפנ-תי-און. זה השער של הטריומף!"
צפרדעון: "פפפ... מררד... בסדר, אז טעיתי (שוב), אבל פה משמאל זה מוזיאון הטבע!"
סטפני: "אוללה, באמת!!! מה פיתום מוזיאון טבע!!!! זה האורנז'רי!"
צפרדעון: "פפפ... מררד... מה אכפת לי..."
אני: "היי, הנה האייפל!"
סטפני: "את אולי רוצה לעלות עליו?"
אני: "המממ... לא תודה. כבר הייתי בשפיץ שלו בגיל 15".
צפרדעון: "או מררד, סה בכלל לא נראה כאילו את נהנית להיות טוריסטית פה, אהה?".
וככה זה המשיך לאורך נהר הסיין, השאנז-אליזה, סן ז'רמן, הבסטיליה וכנסיית נוטרדם: הצפרדעון מצביע על משהו, מסביר מה זה ומיד חוטף על הראש תיקונים מסטפני, בנהמות צרפתיות אופייניות. הם היו ממש מצחיקים בהתקוטטויות שלהם. אני חושבת שהם זוג מאוד מוצלח.
(ואני גם חושבת שפריז דרמטית, יפה ומרשימה, אבל אמסטרדם קורעת אותה בחינניות...)
אחרי הסיור הפריזאי הבלתי נשכח, זכיתי להסעה מפנקת לשדה התעופה דה-גול ונפרדתי מחבריי הצפרדעונים בשלוש נשיקות מסורתיות.
אז ככה: ברור שהטיסה של ארקיע יצאה מהאולם הכי מאובטח בפינה הכי רחוקה של הטרמינל הכי נידח בשדה. כל כך מאובטח שבשביל לעשות פיפי הייתי צריכה לעבור בדיקה גופנית, בלי נעליים... ואז העלייה למטוס התעכבה ב-40 דקות. ואז עברנו עוד שלוש בדיקות ביטחוניות, ככה לפינאלה, בשביל הטעם הטוב. ואז עלינו למטוס ואיזו נוסעת התחילה לעשות סצנות כי היא לא אהבה את הכסא שנתנו לה (פפפ... היהודים הצרפתים האלו... הם ישראלים לכל דבר, רק עם מבטא יותר סקסי). וכך נשמעה השיחה המנומסת שניהלו ביניהם הנוסעת המטורללת, הדיילת הראשית והקב"ט העצבני: "תסתמי! תשתקי כבר! את תשתקי! אני אעיף אותך מהמטוס! באמת?! נראה מי יעיף את מי! די כבר, משוגעת. או שאת יושבת או שאת יורדת מפה. תסתום את הפה שלך, מרררדדדד!!!!!"
וסופסופ המראנו. בהיתי בסרט אדיוטי להפליא ('נשים מושלמות', עם ניקול קידמן ובט מידלר), עד שנזכרתי שחוץ מתפוח בהולנד, בננה בבלגיה וקפה בפריז- לא אכלתי ושתיתי כלום, אז הסתערתי על ארוחת הערב המחוממת כאילו היתה מנת השרימפסים המופלאה של אייל שני. ואז אפילו הצלחתי להירדם. התעוררתי חצי שעה לפני הנחיתה, כשנוסעת קשישה הקיאה על עצמה בטירוף וכל שאר הנוסעים נדחפו לכיוונה כדי לוודא שהם לא מחמיצים את האקשן (בתור ילדים, הקריאה: "יש מכות!" משלהבת את כולם. כשעוברים את גיל 40, לקריאה: "יש רופא במטוס?!" יש את אותה ההשפעה בדיוק).
ואז הקברניט ביצע נחיתה מושלמת ובבת אחת כולם נעמדו, הוציאו את התיקים שלהם ו... נו, ברור- המשיכו לעמוד במקום כי לא היה לאן ללכת. רבע שעה מאוחר יותר הקברניט דיווח שאנשי הרשות נאבקים עם השרוול ולא מצליחים לחבר אותו למטוס. 'חבלי קליטה', הוא התנצל. אחרי עוד רבע שעה (ובכל הזמן הזה כל העדר עדיין עומד על רגליו!) הוא כבר דיווח שחיבור השרוול כשל סופית, ועכשיו ממתינים לאוטובוס שייקח אותנו לטרמינל החדש. נו, ברוכים הבאים לישראל!
(דווקא החלקים שראיתי בטרמינל 3 היו מרשימים למדי. מגלומנים, אבל מעוררי ריספקט).
ברור שהנחיתה התרחשה בדיוק במרווח בן השלוש שעות שבו הרכבת מנתב"ג לא פועלת J.
וברור שההורים שלי גררו את עצמם מהכפר לשדה התעופה בשתיים לפנות בוקר לכבודי.
וברור שהמפרגנת חיבקה אותי ואז לקחה שני צעדים אחורה, סקרה אותי והכריזה: "יש לך עגילים חדשים וגם רזית... דווקא לפי הבלוג חשבתי שאת אוכלת לא רע!"
מפרגנת או לא?
מייד נזכרתי שכבר אחרי חצות והיא בדיוק בת 60. קולולולולולו!
בשש בבוקר אני הלכתי לישון, וההורים התארגנו לקראת יום עבודה חדש. לא יאומן איך בטלנית כמוני נולדה לשני אנשים עם כזה מוסר עבודה.
אנ'לא מבינה את זה. בחיי שלא.
מילא אחרי שחייתי חודש בגולה, אבל ארבעה חודשים אני כבר לא גרה כאן וזה עדיין לא מרגיש מוזר להיות פה? מה, אין לי לב? אין לי רגשות? אם ינשפו בעורפי בתור לכספומט אני לא אתעצבן? למה לעזאזל זה מרגיש לי כל כך טבעי שאתמול בבוקר התעוררתי באמסטרדם, בצהרים שוטטתי בפריז ואת הלילה ביליתי בטבעון??? ואיך הקצתי היום בצהרים בכפר, כאילו זה עניין יומיומי?
בבילון-מן דיווח שהתקשר שוב אל משרד ההגירה בענייני, ונאמר לו שעכשיו התיק שלי נמצא אצל ה-decider ובמהלך השבוע יוחלט אם אקבל אישור או לא, כך שמתישהו בשבוע הבא צפויה להתקבל הודעה מהצנונית בשגרירות.
והפרעסר יושב גלמוד בדירה באמסטרדם ועובד במרץ רב. אם הוא יצליח לסיים את רוב העבודה ביומיים הקרובים, הוא ינסה להגיע לארץ בטיסה מוקדמת.
נקווה לטוב.
יאללה. מספיק להיום. נפנופים לכולם מהכפר, כאן מחוץ לתעלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
