סיכום אמצע: שבוע ראשון במולדת מגיע אל קיצו. ממש עבודה קשה להיות תייר בארץ, הרבה יותר מתיש מאשר להיות מובטלת באמסטרדם J. צריך להספיק כל כך הרבה דברים, כל כך הרבה אנשים. ואנחנו רוצים לראות את כוווולם. הפרעסר נכנס למכונית ואחרי רבע שעה של נהיגה התחיל להרגיש תעוקה בחזה. הסטרס הישראלי התחיל להשתלט עליו וכל הרוגע האמסטרדמי התפוגג באחת. חוצמזה, נורא חם פה. אנחנו ממש לא ערוכים לעשרים מעלות האלו מבחינה מלתחתית... איך לעזאזל נצליח להתרגל מחדש לכפור ההולנדי?!

רק בישראל 1

שעת בוקר נינוחה בקו 826 של אגד לת"א. עוצרים בתחנה בביקנעם.

בחורה צעירה נעמדת ליד דלת האוטובוס הקדמית: "נהג, אני יכולה לעלות ולנסוע אתך קצת קדימה? אין עלי כסף לכרטיס, אז אמא שלי תצא החוצה לתת לי כסף".

נהג: "אוקיי, תעלי"

בחורה (בפלאפון): "אמא, את שומעת… אני על האוטובוס לת"א והוא בדרך אליך. צאי החוצה עם הארנק".

נהג: "אז איפה לעצור לך?"

בחורה: "הנה, הנה, פה אמא שלי, 'תה רואה?"

האוטובוס נעצר ליד אשה מבוגרת. היא מעבירה לבחורה כסף דרך הדלת ומחכה. הבחורה משלמת והנהג מחזיר עודף.

אשה: "לא, לא טוב לי ככה העודף. אני צריכה כסף קטן. תגידי לו שיפרוט לי לקטנים".

בחורה: "היא צריכה כסף קטן. תפרוט לה את זה 'בקשה לעשרימים".

אשה: "טוב, אז תתקשרי כשאת מגיעה".

בחורה: "טוב אמא, אל תשכחי להזכיר לענת על מחר".

אשה: "בסדר, אני אדבר גם עם מיקי...."

נהג האוטובוס והנוסעים ממתינים בסבלנות.

בחורה: "טוב אמא, ביי".

אשה: "ביי".

דלתות האוטובוס נסגרות, הבחורה מתקדמת פנימה ומתיישבת. אפילו לא אומרת תודה.

נהג האוטובוס מתחיל לנסוע ומצקצק בלשונו: "אח, יום אחד אני אכתוב ספר על העבודה שלי..."

מאחורי הנהג יושב בחור כבן שלושים במשקפי שמש וקרחת התחלתית, עם לוק של סטרייט שמחובר לצד המאצ'ואיסטי שלו, חייל קרבי-גיבור-ישראל שהשתחרר מקבע כבר לפני חמש שנים, אבל עדיין מדבר בטון פיקודי. הוא עונה לנהג:

"איי, תאמין לי, רק בישראל. רק בישראל כזה דבר יכול לקרות... וזה מה שכל כך יפה פה!"

סליחה?! זה יפה זה?! זה קקה!

רק בישראל 2

שעת בוקר בשדרות רוטשילד בת"א, עמוק בתוך הבועה.

גיי המחמד ואני מתכוונים להיכנס לבר השוקולד של מקס ברנר. ליד הכניסה עוצרים אותנו ארבעה תיכוניסטים בחולצה כחולה.

תיכוניסטית: "אה, סליחה... יש לכם איזה דקה לענות לנו על כמה שאלות?"

גיי המחמד מנסה להתעלם, אבל אני מציעה שנקדיש רגע- בכל זאת חולצה כחולה והיא עולה. נוסטלגיה, יו נואו.

גיי המחמד: "טוב, יאללה, תשאלי".

תיכוניסטית: "מה זה ציונות בשבילכם?"

אני: "ג'יזס! על הבוקר שאלה על ציונות? ככה באמצע הבועה?!"

גיי המחמד דווקא נכנס לעניין ברצינות מפתיעה, ומתחיל לנאום על הבית האמיתי, ההפרחה, ההגשמה והאהבה- למרות החרא.

תיכוניסטית: "אוקיי. ולמה אתם נשארים לגור בארץ?"

אני: "חיחיחיחי... אני בכלל לא גרה בארץ...!"

(רוקדת ריקוד נצחון קטן, נרגש ואדיוטי במיוחד)

רק חיכיתי להזדמנות הנאותה להשחיל את המשפט הזה, ככה בנונשלנט… כמה פאתטי J .

רק בישראל 3

ששי בבוקר, בית הרופאים בבזל, ת"א. 

שתי נשים ממתינות לתורן להיכנס אל הרופא. אחת מהן כבת 50, נמרצת ופטפטנית. היא מבקשת מהקשישה עם הברט האדום שלצדה חלק מהעיתון שלה, ונענית בשלילה מנומסת. בחורה צעירה מתקרבת.

בחורה: "שתיכן ממתינות לרופא?"

אשה: "כן, ואני הבאה בתור להיכנס".

בחורה: לאיזו שעה הוזמנת?"

אשה: "11:00"

בחורה: "מוזר, גם אני הוזמנתי לאותה השעה. הנה, השם שלי רשום פה ברשימת התורים".

אשה (בכעס): "בסדר, אבל אני נכנסת עכשיו"

בחורה: "למה, את רשומה לפני?"

שתיקה

בחורה: "מה השם שלך?"

אשה: "אין לי שם!"

בחורה: "אהה... יופי, באמת. טוב, לי יש שם והוא אפילו רשום כאן, אז אני נכנסת ב-11:00"

אשה: מה פתאם, תסלחי לי, אבל לי המזכירה אמרה בעצמה שאני ב-11:00".

בחורה: "את בטוחה? זה מאוד מוזר. אולי פשוט נשאל אותה..."

הקשישה ההדורה פונה לאשה: "המזכירה יושבת בקצה המסדרון, אם את מעונינת לברר אתה את הנושא".

אשה (מנפנפת בידה בזלזול מופגן): "לא, מה פתאם. אני לא אטריח את עצמי עד למזכירה בשביל הויכוח הטפשי הזה. אני לא אהיה קטנונית. אם כל כך חשוב לך להיכנס לפני- תעשי את זה. אני באמת לא מתכוונת להשפיל את עצמי. אני מעדיפה להמשיך להמתין כאן ולקרוא עתון בינתיים, לנצל את הזמן באופן יעיל...."

בחורה (משועשעת לנוכח עלבונה של יריבתה): "יופי, מאוד מודה לך, באמת"

שתיקה

האשה פונה לקשישה: "יש לך עגיל מאוד מאוד מעניין. זה יונה?"

קשישה: "הו, תודה. זו ציפור. תראי, את יכולה לקחת חלק מהעתון שלי.  אני לא אוהבת לתת כי יש אנשים שפשוט שוכחים להחזיר ולוקחים את זה אתם".

אשה: "אוי, אם היית מכירה אותי היית יודעת שאני לא עושה כאלו דברים. אני עורכת דין!"

קשישה: הו, איזה יופי. את נמצאת הרבה בבית משפט?"

אשה: בית משפט? כבר לא. רק דינים, חוזים, כאלו דברים".

קשישה: "באמת? הממ... אולי נוכל לשתף פעולה ביחד... זו יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה!"

אשה: "נכון, ידידות מופלאה".

קשישה: "את יודעת מאיפה הביטוי הזה לקוח?"

אשה: "אההה... בטח יודעת. ברור".

קשישה: "נו, מאיפה?"

אשה: "אה... מהספר הזה, ברור. שכחתי את השם שלו. כולם מכירים".

קשישה (בתרועת נצחון): "לא, מה פתאם! מה קורה אתך! את לא יודעת? זה מקזבלנקה, הסרט!"

אשה (מושפלת בשנית): "נכון, ברור, התבלבלתי בין ספר לסרט..."

דלת חדר הרופא נפתחת. עוד פנסיונרית יוצאת והבחורה נכנסת.

הפנסיונרית מתארגנת לתזוזה ונאנחת: "נו, איזה יופי. מחר חופש, סופסופ!"

אשה: "מה מחר חופש? היום יום ששי, את עובדת גם בימי ששי?"

פנסיונרית: "מה פתאם, אני לא עובדת בכלל. מחר זה פשוט היום היחידי שבו יש לי חופש כי אני לא הולכת לרופאים..."

אהההה.....

מחר מתחיל שבוע חדש מחוץ לתעלה. דיר באלאק אם לא מתקשרים אלי מהשגרירות. חארות.