ביום רביעי התקשרתי לשגרירות. נכון שהצנוניות אמרו בפירוש שהן ייצרו קשר ברגע שיגיע האישור לויזה, אבל החלטתי שלא יזיק להפגין נוכחות.

הצנונית מהצד השני בודקת את הפרטים שלי ומבקשת ממני ביובש להגיע אליהם עם הדרכון, כי האישור שלי ממתין אצלם. סליחה?! האישור כבר שם?! ומתי בדיוק התכוונתן לספר לי על זה, חבורת צנוניות כמושות וקמוטות???

אני מודה לה בחום ומנתקת. זה לא הזמן להיות קטנונית J. יש ויזה!!!

ספירת מלאי 2

שבוע השטח השני מתחיל בכיבוש הצפון:

ביום ראשון מתפנקים בארוחת ערב מעשה ידיו של שומר היערות, בבקתה שלו ושל המתופפת בגבעת עדה. העצים מתפצחים בתנור, הפקאנים נזללים וסיפורי הכפר סטייל-ספר-של-מאיר-שליו קולחים. בלילה ישנים בטבעון.

יום שני מוקדש להיכרות עם שתי תינוקות חיפאיות חדשות: הדוקטורית הקטנה בת החמישה חודשים- שנולדה לזוג הרופאים שבוע לאחר החתונה שלנו, וגולה בת החודשיים- אחות לגולי ובת לבוסית ולמהנדס. כל ההורים מותשים אך מרוצים. בלילה ישנים בטבעון.

יום שלישי אצל שני זוגות הריוניים במתחם איקאה: לאיטלקים יש בן בבטן (אח לפרינסס ליאה החייכנית), והמצוננים הזהירים מ'קדימה' מצפים לבן ראשון עם זין ענק לפחות כמו באולטרסאונד. כולם מותשים אך מרוצים. בלילה ישנים בטבעון.

ברביעי חותכים שוב דרומה- הפעם אל ביתם של האח, הגיסה והאחיינים במודיעין. מתעדכנים, מעדכנים, מתכננים את הפתעת יום ההולדת למפרגנת ומשחקים במלחמות אבירים עם הילדים הצוהלים. בערב קופצים שוב לבונבון, לתכנן את האריזה שתתבצע לאחר שההסכם בינינו ייגמר והוא יעזוב את הדירה. בלילה ישנים אצל הקונטסה ושוקעים אתה לשיחת נפש עמוקה. דעו לכם שבתוך תוכה היא בעצם בת-גע.

חמישי זה יום המשרדים. אחרי גיחת בוקר קצרצרה לשגרירות (לתת את הדרכון שלי), הפרעסר נוסע להרצליה פיתוח ואני קופצת לנמל. הקיסר נירון מקבל את פני בקרירות ונבלע בחדרו, אבל שאר האנשים מביעים התפעלות אותנטית מנוכחותי. אחרי סידור ענייני הפיצויים שלי עם אשת הסרגל מהנהלת-חשבונות, אני מתפנה להקשיב לקיטורי המחליפות של העורך ושלי בעיתון, ואפילו מסכימה לכתוב כתבה לגיליון הבא שלהן. אלוהים יודע למה. בשעות הצהרים המאוחרות אני עוזבת את המשרד בתחושת הקלה גדולה, והרגליים מוליכות אותי על אוטומט לטיול השדרות המוכר והאהוב. בערב אנחנו מגיחים לביקור קצרצר אצל הפזפזים המפוהקים, ומשם אל ארוחה לילית עם התיקולים, גיי המחמד ובן זוגו במסעדה האהובה על הפרעסר – צ'ימיצ'נגה. טעים, בטח טעים. בלילה ישנים אצל התיקולים.

ששי מגיע ואתו סופשבוע משפחתי אינטימי במלון 'דן ת"א', לכבוד יום ההולדת של המפרגנת היקרה. לפני תחילת החגיגות אני מתייצבת השכם בבוקר בשגרירות ומקבלת את הדרכון שלי עם מדבקת הויזה המיוחלת. הללויה! משם אני כבר ממשיכה בחיוך רחב לפגישה עם ההורים ושופינג למפרגנת, שמתאהבת במנורת שולחן עתיקה ופותרת לנו את בעיית המתנה עבורה. האח והגיסה מצטרפים (הילדים נשארו אצל הסבתא בירושלים) וכולנו מתייצבים במלון. פשש... איזה כייף. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הייתי במלון איכותי. אחרי הנדודים שלנו בשבועיים האחרונים זה תענוג גדול להתחרע על החדר, לבלות שעות במקלחת ולהשתרע עם עיתוני השבת על המיטה הענקית. תוך כדי פיזור תכולת התיק ברחבי החדר אני מכריזה בפני הפרעסר שבביקור הבא שלנו אנחנו נתנחל במלון מפנק במרכז ת"א, ומי שירצה לראות אותנו ייאלץ להגיע לשם. הפרעסר מכריז בתגובה שצר לו, אבל כרגע לא מתוכנן ביקור נוסף J. ההתרוצצויות האלו הוציאו לו את כל החשק לבלות פה את החופשה הבאה שלו. הוא מקטר בלי סוף, אבל אל דאגה- כל עוד בלבב פנימה הוא לגמרי שמח לפגוש את כולם.

לפני ארוחת הערב אנחנו מפתיעים את המפרגנת במצגת יומולדת חגיגית ("חתולי המשפחה לדורותיהם מספרים על המפרגנת..."), קליפ משעשע במיוחד בכיכובם של הנכדים, וגם מתנות משמחות שהם שלחו לסבתא. המפרגנת מתרגשת ואנחנו ממשיכים הלאה לארוחת ערב משובחת ב-'יועזר בר יין'. ממש משובחת. אוכל מעולה, אווירה מצוינת ויין טעים שבישם את הגיסה לחלוטין (כן, כן, גיסתי- את מאוד משעשעת כשאת שתויה, ואנחנו לא נפספס אף הזדמנות למלא לך את הכוס...).

יום שבת נפתח בארוחת בוקר טעימה במלון וטיול ארוך לאורך הטיילת שטופת השמש. אנחנו מרגישים ממש כמו תיירים- נהנים מההליכה, הנוף ומעגלי הרוקדים ליד בריכת גורדון. את הטיול אנחנו מסיימים בקפה 'ליברה' הטרנדי-עד-כדי-מיאוס. האוכל טעים, אבל הקיסר נירון רובץ שם כהרגלו והפרעסר ואני נאלצים לנהל אתו סמול-טוק חלקלק. מדהים איך שהמבט של הקיסר נהיה מזוגג כשהוא רואה את הפרעסר. לא ברור למה, אבל הוא התאהב בו ברגע הראשון שראה אותו. אותי זה תמיד קצת הלחיץ.

זהו. בצער רב נפרדים מהמלון. לפנינו עוד קפה עם ההריוניים מ'קדימה', שנת לילה קצרה אצל התיקולים ונסיעה לנתב"ג. הפרעסר חוזר הביתה. אני מחליטה להישאר עוד שבוע כדי להתפנק קצת בכפר ולהרוויח הופעה של עמיר בניון.

רבע לשבע לפנות בוקר, היום.

אני נפרדת מהפרעסר ליד ביקורת הדרכונים בטרמינל 3 בנתב"ג וממהרת אל הרכבת לת"א, חזרה לדירת התיקולים. סופסוף גם לנו יש רכבת ישירה משדה התעופה. פעם ראשונה שלי, איזו שמחה. אני מניחה לרגע בצד את מיס ווגל, הבת-גע התלאביבית, ונכנסת לדמותה של מיס פחל- תיירת הולנדית בביקור ביכורים בארץ הקודש:

קרון הרכבת מרווח ונעים, אפילו יותר מאשר בבית. נראה שאני התיירת היחידה פה. שבע בבוקר והרכבת יוצאת לדרך. אור שמש חזק מסנוור אותי. שמש? כל כך מוקדם בבוקר? בינואר? והאור הזה, כל כך שונה מאצלנו... צהוב ופוצע.

אנחנו מגיעים לתחנת 'ת"א- ההגנה'. הרכבת מתמלאת במהירות בחיילים. יש כל כך הרבה סוגים וצבעים של מדים, פרצופים ותיקים. אבל המשותף לכולם הוא שהם נראים ממש ילדים, בעיקר הבנים. דווקא הבנות נראות פחות אבודות. וכוווולם מחוברים לטלפון סלולרי.

גם בתחנת 'ת"א- השלום' עולים בעיקר חיילים. הרכבת כבר ממש מלאה ויש תחושה של תחילת שבוע באוויר. מוזר, להתחיל את השבוע ביום ראשון.

בתחנת 'ת"א- מרכז' אני צריכה לרדת. דלת הרכבת נפתחת ונחשול של נוסעים נכנס בזריזות פנימה ומונע ממני לצאת. מוזר... יכול להיות שיש ברכבת דלת מיוחדת שהיא רק ליציאה, ופספסתי אותה? מתקדמים הישראלים האלה.

כרגע קיבלתי SMS מהפרעסר, שמודיע שהוא נחת בשלום בסחיפהול ויוצא לדרכו לצ'חונה. עוד שבוע גם אני אהיה שם. בינתיים אני מתכננת לבלות את הלילה הקרוב אצל הפורצלנית ולנסוע מחר בבוקר אל הכפר- לחפור לי גומה ולהתנמנם בה בימים הקרובים במיזנטרופיות ובאפס מעשה.