אחת הסיבות שביקור המולדת שלנו היה כל כך מתיש היא החשיפה המחודשת אל מרוץ החיים המקומי- הפעם כצופים מהצד. כנראה שחמישה חודשים באמסטרדם הספיקו לנו כדי להתרגל לדרך חיים נינוחה, ולשכוח באיזה מקום לחוץ ואינטנסיבי חיינו עד לא מזמן (נו, לדברים טובים מתרגלים מהר מהצפוי). רוב האנשים שפגשנו פה נראו שחוקים, מבואסים וטרודים. בגלל העבודה, בגלל המשפחה, בגלל הזוגיות, בגלל הכסף, בגלל החומרנות, הציפיות, הדאגות והמרדף האינסופי אחר משהו...

לא אומרת שבאמסטרדם אף אחד לא חי ככה. לא אומרת שאנחנו לא חיינו ככה ושלא נישאב חזרה לאותה נקודה ממש. רק אומרת שכל העניין הלחיץ אותנו. אפילו את הפרעסר, שללא ספק באמסטרדם יש לו הרבה פחות זמן פנוי והרבה פחות כסף משהיה לו בארץ, אבל מה? הוא הרבה יותר מבסוט מהחיים שלו. ואני הרגשתי שוב איך בארץ אני חייבת להיות מוגדרת ומתוכננת – חייבת לדעת לענות בכל רגע נתון על שאלות כמו: מי את? מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה? מה התוכניות שלך לחמש השנים הקרובות? איפה את רוצה לגור בשארית חייך ועם מי? כמה ילדים יהיו לך ומתי? אז אחרי שבוע צפוף מפגשים, גם אני הרגשתי צורך להגדיר את העתיד שלי. קבלו:

בעוד שנה וחצי הפרעסר יסיים את הלימודים ונחזור לארץ. נחיה בבית דו משפחתי בגליל (עם התיקולים), אני אמצא עבודה ובמקביל אלמד עריכה ספרותית (כי כשאני אהיה גדולה אני אהיה עורכת בהוצאת ספרים). הפרעסר ילמד לדוקטורט בטכניון על מלגה וימשיך לעבוד פרילאנס, וכבר יהיה לנו ילד. או לפחות הריון מתקדם.

התחזית הזאת מאוד הלחיצה אותי. זה לא שהיא רעה, אבל למה אני צריכה לדעת את כל זה עכשיו? מה הטעם בכל הנסיעה שלנו לאירופה, אם במהלכה נהיה עסוקים בלתכנן את החיים אחריה? פה אחד החלטנו להתעלם מהחלטות לגבי הבית, הקריירה והילדים.

הו, הילדים... זו כבר סוגיה א-פוליטקלי-קורקט בפני עצמה.

אני אף פעם לא התלהבתי מילדים.

מעולם לא התרגשתי מהמלמולים שלהם, לא הוקסמתי מהבלורית שלהם, וממש לא הרגשתי חשק לצייץ מולם: "קוקו... א-ברררר, מי פשושששש...?"

ולא עשיתי בייביסיטר אפילו יום אחד בחיים שלי. לא חיתלתי, לא הרדמתי, לא קילחתי ולא גרגרתי.

זה לא הפריע לי - כשהתבגרתי זה היה נורא COOL לסלוד מילדים, ובערך בגיל 25 התחיל להיות מסוכן לרווקה לדבר על ילדים בחיבה (חס וחלילה בכמיהה), כדי לא להבריח חתנים פוטנציאלים. אבל אז התקרבתי אל השלושים במהירות, מסביבי כולן התחילו לפנטז ולבייץ, ורק אני עדיין לא גיליתי בתוכי רגש אימהי וואט-סו-אבר. לתומי הנחתי שמדובר באיזה שכנוע עצמי תת-מודע שלי, כרווקה תל אביבית מאגניבה עלכ, וכשיגיע האביר אני כבר אשפריץ הורמונים מהאוזניים...

הפרעסר היה הבחור הראשון (והאחרון- טפו, טפו, טפו) שגרם לי להיות סקרנית לגלות איך ייראה ויתנהג שילוב גנטי של שנינו. זה אמנם ריגש אותי להפליא והבהיר לי שהוא 'האחד', אבל הזמן חולף ושנינו עדיין תמימי דעים: כן, רוצים ילדים, בטח. אבל לא עכשיו. כי ילדים זה תיק לכל החיים. זו אחריות עצומה. זה צעד בלתי הפיך. זה שיעבוד טוטלי. זה שינוי קיצוני של דרך החיים וסדר העדיפויות. כן, רוצים ילדים, אבל קודם רוצים לחיות קצת באירופה, ועוד קצת בהודו, וגם לחפש את עצמנו... לא בא לנו להישאב אל עולם החיתולים, הבכי, הבייביסיטר, חוסר השינה התמידי, התחרותיות עם הילדים של השכנים, ההערות של המשפחה והחברים, הדאגות, החרדות, הויתור העצמי. נכון, אחרי כמה שנים הזאטוטים גדלים והחיים מתייצבים, אבל אז צריך 'לקטוף את הפירות' ולהתמודד עם ההשלכות של החינוך שלנו- ילדים חסרי גבולות ומשמעת, מפונקים ותובעניים (כן, הסיפור על הצגת התיאטרון שהופסקה באמצע בגלל תיכוניסטים נטולי ריספקט ממש נגע לליבי).

אני יודעת שזה לא בהכרח הגורל שמצפה לכולם, אבל ממה שאנחנו כבר מכירים זה די ברור שבני הדור שלנו מנסים לגדל ילדים ב'דרך אחרת', שיהיו גם חברים, ויוצרים בתום לב טעויות חדשות לגמרי. כל העקרונות היפים האלה: "אסור לתת לילד לבכות", "לילד לא אומרים לא", "לילד נותנים לזרום עם הדברים", "אם מתכייף לו להשתין על השולחן בגן זו התחברות מבורכת לטבע" וכו'. תרשו לי להתפלצן לרגע ולהגיד שמהמעט שהספקתי לראות, באירופה זה אחרת. אפשר לנסוע ברכבת בחברת ילדים בלי לקלל את הרגע שהם נולדו, ולאכול לצידם במסעדה מבלי שיעוף עליך ספגטי וצרחות יחרישו את שכניך לשולחן.

רגע, לפני מבול התגובות הזועפות אבהיר מייד: אצל הפרעסר ואצלי יהיה בדיוק אותו הדבר. אין לנו את נוסחת הקסם, תבונת העל או חזון אחרית הימים. ממש לא. אנחנו מאמינים שלגדל ילד זו העבודה הכי קשה, תובענית ורגישה שיש, ושאם נעשה אותה- זה יהיה עם כל הלב ועם שלל טעויות. אבל בכל פעם שאנחנו מרגישים שקצת מתחשק לנו, אנחנו נתקלים בעוד זוג הורים מרוטי שיער, מזוגגי מבט ותשושים, שנשלטים ביד רמה על ידי זאטוט/ה וממלמלים את המנטרה: "זה אולי נראה לכם ברדק, אבל זה מ-זה שווה כל רגע!".  בסדר, מאמינים לכם. אין ספק שאתם באמת לא מתחרטים ושהזאטוטים מעניקים לכם הרבה רגעי אושר. מה לעשות שלנו זה עדיין לא עושה חשק L.

ואל תגידו לי שאנחנו נורא אגואיסטים. אף אחד לא מביא ילדים לעולם מטעמים

פילנתרופים, אפילו לא המתנחלים, הדוסים, הקתולים והערבים. זה בדרך כלל קורה בגלל שנורא בא לנו שמישהו ימשיך את דרכנו, ישקף את מאוויינו ויאזן את כישלונותינו, או הכי גרוע- כי ככה צריך. כי התחתנו וזה השלב המתבקש הבא.

ולמה אני שוטחת ככה את טענותיי? זה לא שמישהו מההורים הצעירים סביבנו מציק לנו

ומפציר בנו שניכנס גם אנחנו לקלחת ההורות. רובם מבינים אותנו, מלגלגים בחיבה על היקיצות הטבעיות שלנו ואפילו מייעצים לחכות עוד קצת ("אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת עכשיו, הייתי מחכה עם הראשון לפחות שנתיים..."). אז מה הבעיה?

אולי זה שפתאום אני שומעת תקתוקי שעון ביולוגי; שגם בארץ וגם באמסטרדם רוב האנשים סביבנו הורים ו/או בהריון; שהמפגשים עם החברים קיבלו אופי שונה לחלוטין ("יש לנו שעה וחצי עד לשלב ההרדמה, לא מאוחר מדי בערב כי אנחנו קרועים או אין בייביסיטר, איך נבוא לבקר אתכם בחו"ל במצבנו?"), ואולי מה שהכי מדאיג אותי- שעדיין פשוט לא בא לנו. אבל כנראה שכבר לא נהיה מוכנים לעניין יותר ממה שאנחנו עכשיו, אז מה הטעם לדחות את זה? הרי בסופו של דבר נעשה את זה. לא...?

אחי הפעיל את קשריו העיתונאיים והשיג לשנינו מקום עם תצפית טובה בהופעה של עמיר בניון. סופסוף יצא לי לראות את "זמר הבית" בפעולה, יותר נכון - הבחור עם הלוק של המחבל המתאבד ושפת גוף של נער מבויש... הוא שר מדהים בדיוק כמו באולפן, ויחד עם אחיו, אבי (סינגולדה) בניון, זמרר וסלסל להפליא. זה היה בדיוק כמו לשמוע את הדיסק שלו במערכת סראונד משובחת, וזו בדיוק הבעיה- לא הרגשתי שום ערך מוסף של הופעה. לא אלתורים, עיבודים מפתיעים, או אינטימיות עם האמן. חוצמזה, הוא לא שר את "לתפוס ענן" – שיר שהפרעסר מוכן להישבע שנכתב עליו- האהוב עלינו במיוחד L.

ואפרופו בניון - מה לדעתכם היתה כוונתו של המשורר במילים:

האמת היא, אני אדם שמתגבר, ורק מזה אני פוחד ורק על זה אני חושב, את יודעת היטב! שאת תצאי מתוך ביתי ואחר כך מהלב...

(שלכת)

את הלילה האחרון ביליתי אצל האח והגיסה במודיעין. היום לילה אחרון בכפר ומחר ליל טרום-טיסה אצל הקונטסה. תמו חגיגותיי והגיגיי (לעת עתה). למרות הכל היה לי לעונג במולדת.