הבוקר התרחשה יקיצה טבעית מאוחרת, יען כי שוב אנחנו לבד בדירה. המדענית המשיכה שלשום לגרמניה לענייני עבודה והגזבר חזר לארץ אתמול. כך נחתם עוד טור-דה-אמסטרדם מוצלח (רביעי במספרו).

בתור זוג שכבר ראה חצי עולם ובחר לבלות את ירח הדבש שלו בשביליה המאובקים של אתיופיה, היה די ברור שהגזבר והמדענית אינם זקוקים לנו כבייביסיטר. רוב הזמן הם שוטטו בעיר עם הספרים, המפות והרשימות המסודרות שלהם, ופה ושם הצטרפנו אליהם בנקודות השקה שעדיין היו זרות לנו. ככה יצא לי לחזות בבורסה הישנה שברחוב Damrak, לבקר לראשונה בבית המחסה היפהפה 'בחיינהוף' שמתחבא מאחורי כיכר ה-Spui, להקשיב לקונצרט של באך בדרשת יום א' בכנסיית Westerkek הנפלאה, להתוודע אל בית המחסה לחתולים על בית סירה בתעלת Singel, לשוטט בכמה מוזיאונים (מוזיאון החתולים מיותר, המוזיאון הטרופי מומלץ מאוד), לבלות בקולנוע, מסעדות ובתי קפה, ובעיקר לכתת רגלינו עוד ועוד במרכז העיר הנהדרת הזו. העיר שלנו... J.

אה, והגזבר נורא רצה לעבור איזו חווית סמים בעיר.

מאז שהוא לקח ל.ס.ד אי שם בהודו, יש לו פינה חמה להזיות חד פעמיות. הפעם הוא פנטז על לקיחת פטרייה במוזיאון ואן גוך- כדי לראות את החמניות טוב יותר... הצלחנו לשכנע אותו להתחיל בקטן, וכך מצאתי עצמי ערב אחד בולסת 'ספייס קוקי' עם הגזבר והמדענית ברובע החלונות האדומים. הפרעסר העדיף לדבוק במגולגלת הרגילה והאהובה שלו. 

מהרובע המשכנו אל החומית השכונתית ביורדן, לשתות קצת בירה ולהתנפל על איזו ערימת פופרצ'ס.

חולפות 20 דקות.

הגזבר מתופף בעצבנות על השולחן. "לא מרגישים כלום", הוא רוטן. "נראה לי שסתם עבדו עלינו".

בדיוק באותו רגע אני מתחילה להרגיש איך הגוף שלי הופך כבד וגמלוני, ובמקביל המוח נהיה יותר ויותר אוורירי. "אוקיי, אצלי זה פועל", אני מכריזה בחיוך מאוזן לאוזן.

"אצלי הכל כרגיל", מודיעה המדענית באכזבה, ומייד פורצת בצחקוק. אחריו מגיע עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד...

פתאום הסמנ"כלית וזנדרה נכנסים למקום, יחד עם אורחת מהארץ, ומצטרפים לשולחן שלנו בחיוך רחב. המדענית עושה מאמצי על לשלוט על הצחקוקים ו'להתנהג יפה', אבל לא מצליחה. לעומתה, הגזבר עושה את הלא יאומן (יחסית לגזבר) ובוהה בכולנו בשתיקה ובמבט מזוגג. הסמנכ"לית וזנדרה נראים מאוד משועשעים מהמחזה, ואילו אני משועשעת באופן כללי J.

אנחנו מזמינים פופרצ'ס ומקווים שתלולית הסוכר תייצב את חברינו היקרים. לצערנו, מצבם רק מחמיר והם מבקשים הביתה. אנחנו יוצאים לאוויר הקר.

מפאת השעה המאוחרת הולכים ברגל.

הגזבר מזגזג ונתקל בכל עמוד וקיר בדרכו, והמדענית פולטת סדרת משפטים לא קוהרנטיים תוך כדי התקפת צחוק בלתי נגמרת.

הולכים

הולכים

הולכים

הגזבר המתנדנד עוצר במקומו וממלמל בצרידות: "אני מרגיש כמו בצעדת המוות לאושוויץ. נהג, אפשר לרדת בברגן-בלזן?"

הפרעסר מסתובב אליו ומשיב בכובד ראש: "לא, אבל התחנה הבאה טרבלינקה".

הצחוק משחרר.

אתמול בצהרים יצאתי מהדירה לפגוש את הגזבר בקצה השני של העיר. כל הדרך אל תחנת הטררם היתה שטופת שמש, אבל ברגע שהגעתי לתחנה השמיים החשיכו והחל זרזיף גשם. לא קבלו תיקון... משהו מוזר בגשם הזה. הוא לא מספיק רטוב. ברד? לא, לא מספיק כואב. רגע... זה לבן ורך... יואו, יורד שלג!

איזו התרגשות- השלג הראשון שלי כאן והפתיתים הולכים וגדלים, מחוללים סביבי בריקוד רוחות פרוע ונתפסים לי בשיער. איזה אושר. הטררם מגיע ואני ממהרת לכבוש כסא ליד החלון, צופה בעיניים פעורות בעיר המתכסה לבן תוך כדי הנסיעה - הווסטרקירק, כיכר הדאם, מונטפליין, רמברנדטפליין... איזה יופי. איזה הוד. איזה הדר.

מה שכן, בעיקול של הדאם אני מבחינה בכיכר לחם זרוקה בסמוך לפינה בקיר. השילוב של שלג, חשמלית וכיכר לחם זרוקה גורם לי לתהות אם מאחורי הקיר מסתתר ילדון רזה ושחור עיניים, שרק מחכה להזדמנות לחטוף את הלחם ולחזור למחבואו.

כשאני פוגשת את הגזבר הוא מספר שצלצול הפעמון בטררם מזכיר לו את הגטו היהודי בורשה.

שיט, חייבים להפסיק עם השואה-אובסשן הזה L.

בערב נפגשנו עם החיצוניים לדרינק במקום חביב בשכונת De Pijp (אוף, שכחנו לקחת כרטיס ביקור...). עוד כמה ימים הם נוטשים את העיר- הוא לסיבוב קצר בהודו והיא חזרה לארץ הקודש, ובראש שלהם הם כבר ממש לא נמצאים פה, באמסטרדם.

בשעת לילה מאוחרת חזרנו הביתה באופניים (הפרעסר מדווש ואני מנפנפת רגליי מאחורה), וגילינו ששוב ירד שלג וכיסה את המכוניות, שקיות האשפה והרחובות בשכבה דקה ופריכה. היה קר להפליא, אבל גם חרישי ולבן. אנחנו דווקא שמחים להישאר בעיר.

"מה בעניין הדירה?", תשאלו. ובכן, מתקרבים לחתימת חוזה- לאט אבל בטוח. בינתיים גילינו שלמרגלותיה נמצאים שני בתי קפה, ואת שניהם בדקתי עם אורחינו הנכבדים. לא רע בכלל. טפו, טפו, טפו.

הגזבר הוא לא רק אחד השולטים בתקציבי המולדת, אלא גם צלם חובב ומוכשר. הוא צילם תמונות יפהפיות של העיר והבטיח לשלוח אותן אלינו בימים הקרובים. בינתיים תיאלצו להסתפק בגלויה של חתול זדוני במיוחד שנרכשה במוזיאון החתולים.

המשך חג אילנות שמח ומושלג, עדיין מחוץ לתעלה.