ב-16:30 ארבעתנו מתייצבים בדירתו הקטנה ומסבירת הפנים של המארח, ברנש סימפטיקו להפליא עם מבטא ספרדי כבד. הוא עובד בחברת ייעוץ קפיטליסטית ובזמנו החופשי בונה גאדג'טים מלגו ונחשב למומחה גדול בנושא- אפילו כתב כמה ספרי הדרכה. חוצמזה הוא גם נשוי לבחורה תאילנדית (שבדיוק היתה בעבודה) וחובב גדול של אוכל ומשחקים. כל זה לא מונע ממני לדמיין אותו כחתול מקסיקני רווי טקילה בסרט מצויר (בגלל המבטא, נו...).

על שולחן האוכל אנחנו מגלים לוח ארוך ובקצהו ארבעה שערים קטנים שדרכם צריך להחליק דסקיות עץ עגולות. המשחק נקרא 'שולבק' ומסתבר שהוא מאוד פופולארי בקרב חברינו היקרים ושאר המוזמנים לארוחת הערב (שעובדים עם מיגל) – שלושה אמריקאים ורוסי אחד.

לאחר חצי שעה מגיעים האמריקאים - שני בחורים ובחורה אחת שנלקחו היישר מפנתיאון הוואספים היאפים (אני מוכנה להתערב שעל קירות בית הוריהם תלויים זיכרונות משפחתיים מהמייפלאואר). פרד הוא ג'ינג'י צנום מבוסטון, לבוש 'גאפ' וחבוש כובע בייסבול. הוא קשקשן וחברותי, מהסוג שנורא מנסה להצחיק כל הזמן (כן, עמוק בפנים הוא סובל מחוסר בטחון), עם קורטוב יהירות ומנה נדיבה של תחרותיות (חייב לנצח בטורניר הזה! פשוט חייב!!!! כל כבודו תלוי בזה!). דייב ומייגן הם בני זוג שהגיעו לאמסטרדם משיקגו לפני שנה. הוא שופע בטחון עצמי, עטור זקן תמוה וכובע בייסבול בלתי נמנע, לבוש חולצת טריקו לבנה בתוך מכנסי טרנינג אדומים ועל הזרת שלו מתנוססת בגאווה טבעת זהב של בית האחווה מהקולג'. היא חיוורת וענוגה, עיניה ים ושערה חיטה, תנוכי אוזניה ענודים פנינה ושפתיה דקות. היא מספרת לנו על מסעות ציד הצבאים הנהוגים במשפחתה בוויסקונסין ועל רובה הציד שקיבלה במתנה מאביה (לזכותה ייאמר שהיא ממש לא שמחה על המתנה...), ומנגד הפרעסר מנסה להרשים אותה בסיפורי המטווחים שלו בצבא, בעיקר הפעם ההיא שבה נכנס להם במבי לקו האש וחבר מהצוות הכין ממנו ארוחה מפוארת.

הטורניר מתחיל ומיגל מפזר בינינו סלסילות חטיפים, זיתים טעימים ומיני נקניקים ספרדיים משובחים, וממלא את הכוסות במגוון אלכוהול. לי לא ממש מתחשק לשתות, אבל הפרעסר לוגם לרוויה, מנשנש חמון 'איבריקו' בתאווה, מגלגל סיגרטה וקורן מאושר...

המשחק לא רע בכלל וכולם רציניים לגביו באופן משעשע. הבעיה היחידה היא שבגלל ריבוי המשתתפים חולפת חצי שעה בין תור לתור של כל משתתף, כך שהטורניר מתנהל באיטיות משוועת. סופסוף מגיע סטן- הקומרד ממוסקבה, ומיגל מכריז על ארוחת הערב. המשחק מפונה מהשולחן לטובת חומוס טרי שהכינו הסמנכ"לית וזנדרה ושיפודי בשר מתובלים בסגנון מרוקאי שהכין המארח. לקררר! אני מכריחה את עצמי להתעלם מהאנטי הקבוע שיש לי לאמריקקים ולתת לפרד, דייב ומייגן צ'אנס אמיתי. הם באמת בסדר, החבר'ה, הבעיה היא אצלי... דווקא סטן מסקרן אותי, לא ברור למה. יש לו עיניים טובות ופרצוף שנוגע לליבי, והוא בעיקר מחייך בנעימות בצד בלי לנסות להרשים אף אחד. חבל שדווקא אתו יצא לנו לדבר הכי מעט. את הארוחה הטעימה אנחנו מקנחים בגראפה, קוניאק ספרדי ושיחה נינוחה.

קצת לפני 22:00 הסמנכ"לית מכריזה שהיא עייפה והגיע הזמן ללכת הביתה, ואני נושמת לרווחה כי ברור לי שאם זה היה תלוי בפרעסר היינו נשארים עד הבוקר בביתו של הגיבור החדש שלו. אני חושבת שהוא הוקסם כולו, כי נמצא הפרטנר המושלם למפגשים החברתיים האהובים עליו כל כך, שכוללים תבשילים מוקפדים, טפטוף קבוע של אלכוהול ושריצה ממושכת באווירת חזיילך – בדיוק כפי שהוא נהג לקיים בדירתנו במולדת.

בדרך חזרה הסמנכ"לית ואני מסכמות את התרשמותנו מה-"גוד אולד אמריקן בויז". זנדרה והפרעסר דווקא נהנו מחברתם של פרד ודייב, וחושבים שמייגן 'ממש חמודה' - הצהרה שמייד מוסיפה לעוינות שלנו כלפי הבחורה החביבה, שבאמת לא עשתה שומדבר רע J.

זהו, מחר מתחילים הלימודים שלי ותקופת הבטלה מסתיימת באופן רשמי. הללויה! הלכתי לביצפר כדי להתעדכן במערכת השעות (אל דאגה, אני כבר רואה שיהיה על מה לקטר...), ומשם המשכתי אל חנות הספרים, לרכוש ארבעה ספרי לימוד לקורס בסכום הכולל של 120 אירו L. מול ערימת הספרים מצאתי בחורה שבוהה בהם בהבעה עגמומית. מסתבר שהיא שכחה את הרשימה שלה בבית, ומה רבה היתה שמחתה לגלות אותי ואת הרשימה שלי! מיד הבנו שאנחנו עומדות להיות חברות לספסל הלימודים בשנה הקרובה, והיא התחילה להפגיז אותי בשאלות: "מאיפה את? מה בחורה ישראלית מחפשת בקורס הולנדית כזה אינטנסיבי? למה לך ללמוד ספרדית פה ולא בישראל? כמה זמן את פה? איפה את גרה? כשאת אומרת 'אנחנו כנראה עוברים לאזור הזה עוד שבועיים' למי בדיוק את מתכוונת...?"

שלושה ניחושים מהי ארץ מולדתה של הנערה. בעצם מספיק אחד- ברור שהיא צרפתייה נטולת עכבות. קוראים לה קתרין, היא חיה באמסטרדם כבר שנה עם החבר ההולנדי שלה, והיא לא מוצאת עבודה רצינית בעיר בגלל שהיא לא מדברת הולנדית. מאוד שמחתי על קיומה, ונאבקתי אנושות באינסטינקט לענות לה באנגלית בעלת מבטא צרפתי כבד ולפזר  מררד ו-פפפף כעניין שבשגרה. עוד יהיה זמן לחשוף בפניה את השריטה הפרנקופילית שלי.

ביום שלישי אנחנו אמורים להיפגש עם בעל הדירה ולחתום על חוזה- בהנחה שהאדווקט ובבילון-מן יאשרו את טיוטת החוזה שקיבלנו, ואם הכל אכן יעבור בשלום, נוכל להעביר מיטלטלינו למרכז עוד שבועיים. חמסה. חמסה. חמסה. ובינתיים, מעברו השני של האוקיאנוס מתחיל תהליך השכרת דירתנו התל אביבית, בעזרתם של המודאג והבונבון. מישהו מעוניין בדירת שני חדרים שמורה ומרוהטת במרכז, ליד השדרה??? הנה טעימה קטנה, בעיקר כי אני קצת מתגעגעת: