הפוסט הזה מוקדש לעורבת, לתיקולי 2 ולקונטסה. מאהבה, רק מאהבה. שמחה שהתעניינתם J

אז ככה: עוד שלושה ימים לבחינה המסכמת של 'קורס הולנדית: שלב 1'. הלימודים השבוע נמשכים כרגיל, רק שבכל בוקר יש בחינת חזרה קטנה על חלק אחר של החומר. באופן מפתיע, האנרגיות של כולנו בצניחה חופשית ללא מצנח ("...לכל הכיוונים נפתח") ואנחנו נלחמים עם עצמנו על כל טיפת אנרגיה. צר עולמי כעולם נמלה.

לא תקשרתי אתכם הרבה השבוע.

Het spijt me

... ככה שלא היה משהו ממש מעניין לכתוב. לראייה, אלו התובנות שלי מהימים האחרונים:

השמנתי. כנראה שזה מה שקורה אחרי חצי שנה בלי ספינינג פעמיים בשבוע ובלי ארבעים דקות הליכה הביתה כל יום מהמשרד. המקסימום שאני צועדת עכשיו זה חמש דקות לביצפר וחמש דקות חזרה לדירה. לא נוח לי בג'ינס שלי, גם לא בקורדרוי. לעומתי, הפרעסר השיל את שני הקילוגרמים העודפים מאובר-דוז של ניוון שהוא סחב אתו מהעיר הגדולה. כנראה שזה מה שקורה כשאין רכב צמוד אבל יש אופניים וביצפר בקצה השני של העיר.

הרגרסיה שלי לתקופת המבחנים של התואר טוטאלית, כולל המאנצ'יז לג'אנק: תפוצ'יפס, חיקויים מקומיים עלובים לבמבה, פופקורן ופרוסות לחם עם שכבה נוטפת של נוטלה- הכל הולך, כל הזמן. אופס, דה-ז'וו פראי: ארבע בבוקר בדירה המיתולוגית בשלמה המלך, תל אביב 1996. אני גרה בשותפות עם התופחת הברסאית ובנזוגה דאז, ועכשיו מבחני סוף הסמסטר. סיבוב עצבני למטבח בחיפוש אחר משהו לנשנש, מוצאת שם את הבנזוג-דאז עושה את אותו הדבר בדיוק. המטבח מטונף, הכיור גדוש בכלים מלוכלכים וכל מה שנשאר לאכול זה ממרח שוקולד השחר. שולפים כפיות, מסתערים, כובשים, מחסלים ומוודאים הריגה. אה, דה גוד אולד דייז J.

מחלפות ראשי כבר שוב ארוכות מספיק כדי לפצל אותן שעות על גבי שעות (המפרגנת: "מה, שוב פעם? אני לא מאמינה שהיא עדיין עושה את זה! אוי ואבוי לה!"). אתמול מצאתי את עצמי עושה את זה במשך 45 דקות רצופות, כשמולי פתוח ספר התרגילים שלי, מתחנן לקצת תשומת לב. באמת פלא שאני לומדת עד אמצע הלילה. שלום, קוראים לי Miss Vegel ואני מכורה לפיצולים בשיער. אולי הגיע הזמן לחזור למראה הקצר (הפרעסר: "כן! כן! כן!").

עשר מעלות בחוץ בחודש אוקטובר מרגישות כמו טיול לחרמון. צריך מעיל, כפפות, כובע וצעיף. עשר מעלות בחוץ בחודש מרץ מרגישות כמו פריחת האביב. לא צריך כלום, אפילו המעיל פתוח.

דירה לבנה שלא מנקים כמעט שבועיים נהיית ממש מלוכלכת.

החברה הצרפתייה שלי

קתרין ואני הפכנו לצמד חמד של ממש. מה יש לי אני עם צרפתים? את רוב האנשים בכיתה אני מחבבת, עם כולם אני מסתדרת, אבל רק אליה אני ממש מתחברת. כאילו בכלל לא גדלנו בשני מקומות כל כך שונים, או שבעצם המקומות האלו הרבה יותר דומים משנראה לנו. אנחנו חושבות בצורה ממש דומה, צוחקות מאותן הדברים, מלגלגות על אותם אנשים. כן, במובן השטחי-תרבותי של העניין כולנו כפר גלובלי בלה בלה בלה... כולנו גדלנו על קוקה קולה, מייקל ג'קסון ו'חברים' ידה ידה ידה.... אבל רובנו לא ממש מתקשרים מעבר לשיחות הסמול-טוק בקפיטריה והתעניינות סקרנית זה במדינתו של זה. עם קתרין אני מרגישה לפעמים כאילו אשכרה היינו בצבא ביחד. פה ושם אני מוצאת את עצמי מדברת אליה בעברית שוטפת, או גרוע מזה- עונה לה באנגלית במבטא צרפתי מושלם! אוללה. בימים האחרונים אנחנו גם מבלות הרבה זמן משותף מחוץ לביצפר, בעיקר למטרות חרישה. היום היא חזרה אתי בצהרים מהביצפר לדירה כדי ללמוד יחד, והלכה אחרי שמונה שעות- אז כנראה שנעים לה אצלנו. היא מתענגת על הארוחות שהפרעסר מבשל (היום הוא הגיש לנו את 'פרוייקט השורשים' שלו- מרק משובח עם ארומת אדמה, ושניצל שהשתווה בקלות ל'קפה נואר' ו'מרמורק'), מפזזת לצלילי דקלה ומהמהמת נינה סימון, והכי חשוב- משפרת את הבנתי בחרמטיקה J. איך אומרים אצלנו בהולנד- Prima hoor!

החלטנו שביום ששי בערב חייבים לחגוג את סיום השלב הראשון של הקורס. הזמנו מקום באיזו מסעדה לעשרים איש (פלוס דה-האנק) ואני מקווה שנשתכר למוות ויהיה ערב קורע מצחוק. אחר כך יבואו כמעט שלושה שבועות של חופש ואם הכל יילך טוב- יתחיל שלב 2 שיימשך עד יוני. ואם לא יילך טוב? אז זה בעיה, כי המועד הבא לבחינה של שלב 1 הוא ביוני, והמועד הבא שבה יהיה אפשר להתחיל שוב את שלב 2 הוא ספטמבר L. מי יזכור משהו עד אז? מצד שני, להתחיל את שלב 2 בספטמבר יוסיף לי חצי שנה לויזה בלי למצמץ... הממממ.

מה נהיה עם המסיבת כריות הזאת בשכונה בתל אביב, הא? יש לכם מושג כמה רעש השטות הזאת עשתה מחוץ למולדת? אפילו פה הראו את זה בטלוויזיה, ומירנוש (האיראנית הצעירה) הודיעה לי בהתרגשות שיש לה הרבה ריספקט לאנשים בתל אביב. נראה לה שהם יודעים לבלות. פחחחח

טוב, שתיים בלילה והפרעסר רוטן לי מכיוון חדר השינה, כולו מדיף ריח תפוחים מהסבון החדש מממלכת הניחוחות האהובה עלי. איך אני לא אלך אליו, איך?

ניפגש אחרי הבחינה, ממש פה מעל התעלה