המבחן, כן, אני זוכרת.

הוא נמשך שלוש שעות: שעה כתיבה, שעה 'קלוז' ושעה של קטעי הקשבה. הייתי מרוכזת למדי, ככה שנראה לי שעברתי אבל אני לא מוכנה להישבע על זה... ביום רביעי יפורסמו התוצאות. אינשאללה ניצחנו.

באותו ערב הלכנו לשתות, לאכול ולחגוג עם החבר'ה מהכיתה. קבענו להיפגש לדרינק בבית קפה אופנתי בשעת ערב מוקדמת ולהמשיך משם למסעדה. הגעתי באיחור נאה של חצי שעה לבית הקפה (הפרעסר הצטרף רק בשלב המסעדה, כמובן), וגיליתי שם את רישאר, בגוניה, מירנוש ובעלה דרוויש, דה-האנק וצמד הגרופיות שלו פרנצ'סקה וסימלה. שתי התלמידות המצטיינות ישבו על הבר, הפריחו טבעות עשן ועפעפו בריסיהן אל המורה. סימלה דפקה פן ומחשוף ופרנצ'סקה פיזרה את השיער, העלימה את המשקפיים ושיחקה בחולמנות בתליון השרשרת שלה. מיותר לציין שאת הבעלים שתיהן השאירו בבית J.

בלית ברירה התחלתי לקשקש עם דרוויש, איש העסקים האיראני שחי כבר 20 שנה בהולנד. הוא וחליפתו המבהיקה התישו אותי בסיפורי עסקים חובקי עולם, עד שלשמחתי זינקה הנערה מגוואדלחרה (מסתבר שזו גם עיר קטנה ליד מדריד- לא רק במקסיקו) וביקשה: "ציירי לי כבשה!". בעצם היא אמרה: "ספרי לי על ישראל!", אבל זה הרגיש אותו הדבר. היא הסבירה שהיא ממש לא מכירה את המדינה שלנו, ורצתה שאני אתאר לה אותה דרך העיניים שלי. פפפפ... עכשיו נזכרים? ואיך בכלל מתמצתים את המדינה הזאת בכמה משפטים קלילים? בעודי נאבקת להתחמק ממלכודות המצב הבטחוני, השואה או המתנחלים, הגיעו שאר החבר'ה (אפילו קתרין ולוח הזמנים הצרפתי שלה) והגיע גם הזמן לצעוד למסעדה. בדרך עמדה באוויר תחושת מתח קלה- איך יתחלקו עשרים איש סביב שולחן אחד ארוך? מי יישב לצד מי? אילו שיחות יירקמו וחברויות ייבנו? ואיך לעזאזל נצליח להתחמק מחברתה המעיקה של קתרינה המולדבית ומתחנוניה הבלתי פוסקים שנבוא לבקר אותה בחופש כי היא נורא בודדה...?

הפרעסר ואני כבשנו בזריזות את פינת השולחן, צמודים לרישאר, המתורגמנית שלו קתרין ובנזוגה יוסט. דה האנק בחר להתיישב אתנו, מה שגרם לנדידה מיידית לכיווננו מצדן של סימלה ופרנצ'סקה ממקומן אשר במרכז השולחן... ואז בבת אחת קתרין ואני חזרנו לימי התיכון: בעטנו אחת בשנייה מתחת לשולחן בכל פעם שמריה סיפרה בקולה המקרקר על הפגישות האישיות שלה עם המלכה ביאטריקס והשחקנית קתרין דנב, צחקקנו ככסילות בכל פעם שסימלה שיחררה חיוך מפתה אל דה-האנק, או כשפרנצ'סקה צילמה אותו מכל זווית אפשרית, וחייכנו זו לזו בסיפוק כשראינו את הפרעסר ויוסט שקועים בשיחה עמוקה והבנו שיש פה פוטנציאל אדיר לרביעייה מוצלחת. סך הכל היה לא רע בכלל- אוכל סביר, זדוניות תיכוניסטית ואווירה נעימה פלוס. במקום לצאת משם שיכורים כמו שתכננו, יצאנו די מותשים בעקבות התפוגגות האדרנלין של המבחן ונפרדנו בנשיקות ואיחולים להיפגש שוב כולנו בשלב 2. המסעדה היתה ממש קרובה לדירה שלנו אז קתרין ויוסט עלו לדרינק קצר שנמשך שעתיים. אחלה בחור, יוסט הזה. סובל בגבורה הולנדית ג'נטלמנית את חוסר הטאקט המחפיר של אהובתו (מון שרי). בכלל, ככל שאני מכירה יותר את הגברברים ההולנדים אני יותר מרוצה מהם. חנונים במובן הכי טוב של המילה.

המממ... אולי בפוסט הבא אני אספר קצת על הדמויות מהכיתה שלי. יש שם כמה סיפורים ממש הוליוודיים.

פאוזה מפתיעה להוצאת קיטור

משהו ממש מעצבן אותי מאז אתמול וזה תקוע לי באמצע חדוות החיים שלי פה, אז ברשותכם אני אשחרר את זה- סיפור על נקמנות קטנונית ומכוערת של איש קטן עם שגעון גדלות גדול:

בראשה של החברה שבה עבדתי במשך שלוש שנים (עד שהגענו לפה), עומדים שני טיפוסים מפוקפקים: הקיסר נירון- פסיכופט חסר רגש עם נפש מסוכסכת ומעורערת, ויד ימינו – שהוא המוציא לפועל וגם איש הכספים (והקומבינות המלוכלכות) של החברה- סופרנו.

כמו כולם, עשיתי כמיטב יכולתי כדי להתחמק מפיו מפיק המרגליות של הקיסר ומרשעותו הבלתי נתפסת, אבל במקביל תמיד הקפדתי לתת לו קצת ריספקט – בכל זאת בנאדם מוכשר להפליא בתחום, שבנה את עצמו מאפס ומתקדם בקצב מרשים. האישיות שלו אמנם מחורבנת, אבל לפחות הוא סובל בגללה (הוא בודד כמו כלב, בלי משפחה, זוגיות או חברי אמת) – ככה שמבחינתי הוא די משלם את חובו לחברה.

סופרנו, לעומת זאת, הוא בדיוק הטוראי הקטן שקודם לדרגת רס"ר ומשפריץ שתן לכל הכיוונים. מהרגע הראשון להיכרותנו היה ברור שהדינמיקה אתו זה או שאתה "מהאנשים שלו" או שלא, אין אמצע. אם כן, תיהנה מצ'ופרים רבים, קומבינות ופתרונות לכל בעיותייך. אם לא, תזכה לעיכובים בטיפול בכל בקשותיך, איומים מרומזים והכרזות בסגנון: "מותק, אני בעל הבית כאן ואני אעשה מה שאני רוצה..." (אה כן, וגם תזכה לכך שהילדה שלו תרגיש חופשי להספיג את מקלדת המחשב שלך במיצים של ארוחת 'וופר' בזמן שהיא צופה בערוץ הילדים בטלוויזיה מהשולחן שלך, והוא יחייך אלייך בהנאה גלויה...). אני, שמעדיפה משפחה פולנית על פני משפחה סיציליאנית בכל רגע נתון, הקפדתי להישאר מחוץ למחנה שלו. מעולם לא חיבבנו זה את זו, אבל מכיוון שלא היינו בקשר מקצועי יומיומי התקריות בינינו נותרו קטנות ודי שוליות.

ואז הגיעה החתונה שלנו. המועד שלה נקבע לחודש אחרי עזיבתי את המשרד ועשרה ימים לפני שאני עוזבת את הארץ, ככה שלא הייתי חייבת כלום לאף אחד. בכל זאת הזמנתי את הקיסר נירון, כי תכננתי לבקש ממנו שיעשה ג'סטה וייתן לי את הפיצויים שלי, וגם כי הוא נורא אוהב את הפרעסר וידעתי שהוא ירצה להיות בחתונה שלנו. הזמנתי גם את בולבול הקבולבול- המנהל הישיר של העורך ושלי, כי ידעתי כמה שהוא ישמח. את סופרנו כמובן שלא הזמנתי- הוא לא קשור אלי, לא חביב עלי ובטח שלא מחבב אותי, אז מה הטעם?

שבועיים לפני החתונה הגעתי למשרד כדי להיפרד יפה ולכבד את החבר'ה בלזניה משובחת שהפרעסר הכין. הקיסר ובולבול הקבולבול סיפרו לי בשעשוע שיומיים לפני זה בולבול הקבולבול שאל את סופרנו אם הוא רוצה שהם יגיעו ביחד לחתונה שלי, ומסתבר שזו היתה הפעם הראשונה שסופרנו שמע על האירוע והבין שהוא לא מוזמן. אוהו! איזה אסון! דגדגתי את הכ-בוד הבדואי של סופרנו! לא משנה שהוא ממש לא היה מעוניין לבזבז את ערב ששי שלו על האירוע הזה, אבל אותו- מספר 2 בחברה- לא הזמנתי ואת בולבול הקבולבול- הנחות ממנו בהירארכיה- כן? ועוד הוא היה צריך לגלות את זה בכזו צורה מפדחת? בקיצור, הלך עלי לגמרי... כשביקשתי מהקיסר את הפיצויים שלי הוא חייך בזדוניות ואמר שמבחינתו זה אולי בסדר, אבל העניין באחריותו של סופרנו, ועכשיו כשהשפלתי אותו ככה... איי איי איי... מי יודע אם אזכה לראות שקל...

טוב, אז גם לפולניות יש כבוד ולא הייתה לי שום כוונה לחזור בי ולהזמין אותו. מה שכן, הלכתי לחדר שלו בחיוך רחב עם פיסת לזניה נאה. הוא קיבל את פני בפרצוף חמוץ להפליא ואמר בטון נעלב: "אני מציע שתתני את זה למישהו שבאמת רעב וזקוק לזה יותר ממני". הללללו!!! בנאדם מבוגר, עם משפחה ומשרה מכובדת, ועדיין דופק חשבון כמו ילד בן 5. אז הלכתי.

בשורה התחתונה הוא הסכים לתת לי רק חצי מהפיצויים, במין קומבינה מוזרה שכל הסכום יעבור לחשבון שלי ואז אני אעביר אליו חזרה חצי, בשחור. זה שירת את האינטרס הכלכלי של שנינו והסכמתי.

שלושה חודשים חלפו והעורך הפתיע והודיע שגם הוא עוזב לאמסטרדם (ניחוחות קונספירציה? זהו שלא, סתם הצטרפות מקרים משמחת). להפתעת שנינו, הוא קיבל את הפיצויים שלו במלואם, בלי שום בעיה. ומדובר בסכום הרבה יותר משמעותי משלי. זה היה מספיק מעליב לשמוע, אבל עכשיו התבשרתי שהתשלומים עבור הכתבות שאני אכתוב לעיתון שלנו יתקזזו מ"החוב" שלי לסופרנו (מחצית הפיצויים שאני אמורה להחזיר). באופן תיאורטי הפיתרון הזה יותר נוח לי מאשר לשלוח לסופרנו נציג באופן אישי ובידו מעטפה עם שטרות מרשרשים, אבל לעזאזל- זו תחושה כל כך משפילה! שוב אין לי ברירה אלא לשחק את המשחק לפי הכללים שלו L. אבל אני אעשה את זה, או ייה, ועוד אגיד יפה תודה...

זהו, הוצאתי את זה. תודה.

מי ירחם על הנשמות האבודות של העורך ושלי ויקליט לנו את העונה השנייה של "השיר שלנו"? חשבתי שזו היתה בסה"כ התמכרות תמימה של שלוש-בצהרים-באמצע-יום-עבודה, חשבתי שזה עבר לי לגמרי, אבל עכשיו ראיתי את הפרק הפותח של העונה באינטרנט והכל חזר אלי. הם קרועים לגמרי ואני מכורה חסרת תקנה לז'אנרים נחותים. נו אז מה. גם העורך במצוקה. מחפשים צדיק שיש לו YES ונכונות להקליט בימי ששי את רצף הפרקים של השבוע החולף ולשלוח אלינו. מכירים כזה?! J

ולמה אתם כאלה סתומים ולא מנצלים את העובדה שיש לי חופש כדי לבוא להתארח? למה אתם מחכים בדיוק, יום המלכה? מה, אתם חושבים שאתם לבד בעולם?