אחר כך ביקרנו בארמון המלכה (הסתמי), בפרלמנט ובאזור המרכז העתיק:

וגם עשינו וינדו-שופינג בחנויות רהיטים מגניבים במחירים מופקעים וניצלנו את כרטיס המוזיאונים שלנו בכניסה לשני מוזיאונים מוצלחים במיוחד. בראשון ראינו תערוכה על ראייה ותעתוע, ובאופן סימבולי התבשרנו שגם הוד מעלתה, הנסיכה מקסימה (מלכת הולנד הבאה) היתה אמורה לבקר, אבל תעתעה בכולם וביטלה עקב תחושות לא נעימות ברחמה המלכותי וההריוני. העורך מאוד התאכזב L. במוזיאון השני שטפנו ת'עיניים בציורים של ורמיר, רמברנדט ושאר אלופים מקומיים. כן, כן, גם הנערה עם עגיל הפנינה היתה שם וחייכה בעדינות לכולם. ואז כבר נהיה אחר הצהרים והחלטנו לסיים את הביקור בארוחת צהרים קלה, כדי שנספיק לעבור גם ב'מדורודם' (הולנד המיניאטורית) בדרך הביתה. אחרי שפסלנו את כל המקומות הנחמדים שראינו בדרך, כי חשבנו שנמצא מקום עוד יותר מוצלח, נהיינו רעבים ועייפים. בלית ברירה נכנסנו למקום שנראה לנו הכי פחות מחורבן ברדיוס הקרוב וקיווינו לטוב.

{כרוניקה של הארוחה הגרועה ביותר בעולם }

המקום היה ריק לגמרי והמלצרית בקושי הבינה אנגלית. אוקיי, לא התחלה מלבבת, אולי עדיף לא לקחת סיכון ולהזמין משהו שקשה לפקשש. התעניינו באומלטים. המלצרית בישרה לנו בגאווה שהאומלטים אזלו, כי זו היתה המנה הכי פופולארית של היום. מוזר... היה קשה לדמיין שדווקא המקום השומם הזה הוצף בעשרות סועדים רעבים שחיסלו את מלאי הביצים והירקות במטבח, אבל הנהנו בנימוס. המלצרית שלחה אלינו את הברמן, שאמנם ידע אנגלית לא רע, אבל התקשה להסביר לעורך מה יש למקום להציע לו בתור צמחוני. בסוף הם סיכמו שהטבח יכין לו פסטת פטריות צמחונית. אני כבר נהייתי ממש חשדנית והחלטתי להנמיך ציפיות ולהזמין סלט קיסר בלי אנשובי. חיכינו. שתינו. עישנו. דיברנו. חיכינו עוד. אחרי כשלושים דקות הגיעו לשולחן שלנו שתי מנות שהבהירו לנו מיד שאכן נפלנו, ובגדול: הפסטה של העורך נראתה כאילו טבלו את האטריות (זה היה ספגטי או פטוצ'יני? באלוהים שהדחקתי...) ברוטב אפרפר של קופסת השימורים הכי זולה בסופר, ניערו קצת והגישו. זה גם בדיוק היה הטעם, אגב. ואני קיבלתי שלולית של נוזל לבנבן ועכור ובתוכו רובצת בלאות ערימה של רצועות חסה דקות. על הערימה גררו מין תחליף לפרמזן, ואת הצלחת קישטו בארבעה רבעי עגבנייה וארבעה זיתים בטעם קלקר. הרגשנו כל כך עלובים שאפילו לא חשבנו לצלם את הזוועה, או לפחות לבקש מנה אחרת, כי כמו שהעורך הגדיר את זה: "עכשיו אני מבין למה המלצרית נראתה כל כך מופתעת כשביקשנו תפריט. נראה לי שעד עכשיו הם פשוט לא הצטרכו לבשל פה...". אכלנו בשתיקה את מה שהיינו צריכים כדי להפסיק את הרעב, וביקשנו חשבון. רק בשלב הזה הברמן שאל אם היה טעים (השארנו חצי מנה, מה נראה לך?). העורך אמר שלא ממש, הברמן גיחך במבוכה ואמר שחבל, ואנחנו נמלטנו כל עוד רוחנו בלי להשאיר לו אפילו סנט טיפ. כבר לא נשאר זמן או חשק למדורודם, אז עלינו על הרכבת הביתה וכל הדרך גיהקתי לי ריקושטים של תלולית החסה המזוויעה הזאת J. איייייייייכס.....

אה, והלונה פארק חזר לכיכר הדאם, ואתו מפלצת ה-Booster. אחרי שהתאוששנו מהבחילה המחודשת צילמנו אותו קצת, שיהיה לכם מושג:

ככה זה הגיח פתאם בדרך מהבית של העורך ובבילון-מן אלינו

נשאר לי רק שבוע עד סוף החופש. נראה שאני אעביר אותו בעוד כמה טיולי יום מענגים ברחבי הולנד עם העורך, בעיקר לאור העובדה שבבילון-מן טס אתמול לנסיעת עסקים בת שבוע לישראל. מוזר שכולנו נשארים פה ודווקא ההולנדי נוסע למולדת. פעם ראשונה שהוא יהיה שם בלי העורך.

וואו, ולא היתה אף מילה על הפרעסר, הא? אבל הוא לגמרי פה, כל הזמן. פשוט היה קצת עסוק בענייניו. אחרי כמעט חודש של אובססיית התנסויות קולינאריות בשורשים שונים ומשונים (סלק, סלרי, ארטישוק ירושלמי ועוד כמה שאפילו בשוק לא ידעו מה הם), אני שמחה לבשר שיש אובססיה חדשה, הרבה יותר קרובה ללבי ולישבני: בצקים! שזה אומר פיצות, פוקצ'ות, בורקסים... התוצאות מאוד מרשימות עד כה J.

אלך לי לכרסם בורקס אקספרימנטלי. שיהיה שבוע נפלא מחוץ לתעלה.