יום שני, תשע בבוקר. פיהוקים חורכי אוזניים, יוגורט ופרי בשקית, בקבוק מים, שני עפרונות ומלאן ספרים. שלב 2 יצא לדרך.

היום הראשון עבר בתחושת פאניקה מתונה. נכנסתי לכיתה וגיליתי שאני לא מכירה אף אחד חוץ מקתרינה- נערה מולדבית בהפרעה, שנפנפה בהתלהבות ופינתה לי את הכסא לידה –  בדיוק הדבר שממנו ניסיתי להתחמק... אחרי שהגיעו השאר קלטנו שאנחנו כבר ממש לא כיתת בנות (ואורסן ישתבח שמו) אינטימית ומלחיצה, אלא כיתה גדולה, מעורבת ושפויה. הללויה J. ואלו שמות:

ממרוקו הצטרפו אחת נג'את- עטופה וענווה, ושניים מוחמד- האחד גברבר טוב מראה והשני עובד בנק סולידי; מברזיל הצטרף ויקטור הג'ינג'י; ממונטריאול ליזה החייכנית עם המבטא האמריקקי; מהודו בחורה עדינת מראה וקול בשם קמאל, וגם (אללה הוא) אכבר מאיראן, אנה מרוסייה, פינאר-דניס מתורכיה, ואחרונה מגניבה – קלאברית פולנייה הורסת לגמרי בשם מלווינה, שמביאה הרבה כבוד לגנים האפרוריים של הגפילטע-פיש... אה כן, ויש לנו מורה חדש בשם מרטין, שיש לו לוק של איכר סימפטי ודיבור לגמרי לא ברור. ביום השני ללימודים הודיעו לנו שהוא נורא חולה וייעדר במשך שאר השבוע, וככה זכינו לקאמבק מפואר של דה-האנק למשך יומיים, וליום נוסף עם מורה צרודה וקורקטית בשם מריאם.

חסרים לנו מירנוש, בגוניה ובעיקר רישאר. בעצם גם פטרישיה היא סוג של נוכחת-נעדרת. בינתיים היא הגיעה לכיתה רק יום אחד, וגם אותו היא בילתה בשינה עמוקה מול עיניו המשתוממות של דה-האנק. מלכה אמיתית.

* * *

בקפיטריה עם ליזה, מוחמד (השווה) ומלווינה. אני מספרת למוחמד שכמעט חצי מהתושבים בישראל הם ממוצא מרוקאי. את מלווינה הנתון הזה קצת מפתיע ואני שמחה לעדכן אותה שהחצי השני הוא- הפלא ופלא- פולני כמוה. זהו, החכה בפנים והפתיון ננגס. אני מפטירה באדישות שגם הסבים והסבתות שלי נולדו וגדלו בפולין, ולכן גם המוצא שלי פולני. הנה, עוד רגע אני אגיע לסיפוקי מהמשחק האהוב עלי באירופה... מלווינה נכנסת היישר למלכודת ושואלת בתמימות: "המממ, אז למה הם החליטו לעזוב ולעבור לישראל?"

בינגו!

אני מחייכת מאוזן לאוזן, מתכופפת אליה ואומרת בטון אמהי: "אז זהו, שלא ממש היתה להם ברירה... בדיוק היתה מלחמת העולם, את יודעת... לסבא שלי היתה תחושה שאסור להם להישאר בפולין, אבל הוא הצליח לשכנע רק את אחיו ואשתו ואת סבתא שלי לברוח. ובאמת כל השאר מתו...".

אהה! הא לכם אויבים אכזרים, פולנים אנטישמיים שנואים! תיחנקו לכם במבוכה ובבושה שלכם! הראיתי לכם מה זה!

שתיקה קצרה.

ליזה מתפתלת באי נעימות לידי, אבל לזכותה של מלווינה ייאמר שהיא מתאוששת די במהירות. "אה, כן, המלחמה...", היא מהרהרת, "באמת כל הכבוד לו שהוא הבין מראש שכדאי לברוח..."

* * *

יום אחרי תחילת הקורס קתרין נסעה לנפוש ברומא, ומה רבה היתה הפתעתי כשכל מיני נשמות טובות בכיתה (כמו קתרינה ומריה) ניסו עלי את הסרקסטיות-כיתה-ז' הצולעת שלהן בשאלות כמו: 'נו, איך את מסתדרת לבד בלי החברה שלך?', או 'קתרין כבר התקשרה אליך מרומא?'... בחיי, כנראה ששתיהן סוחבות אתן את תסביך הילדה הלא מקובלת של הכיתה. עוד שנייה יעשו עלינו חרם כי אנחנו סנוביות J.

* * *

תם ונשלם השבוע הראשון. מסקנות? כן, זה הולך להיות קשה ותובעני כמו השלב הקודם, אבל עכשיו אני כבר יודעת למה לצפות וגם פחות מוטרפת מהמחשבה שאני אכשל. חוצמזה, כבר אין לי את התחושה האומללה שרק אני לא מבינה כלום ממה שהולך בשיעור. עכשיו כולנו לא מבינים, ותאמינו לי- צרת רבים היא אחלה של נחמה! ועוד ששה שבועות זה נגמר! ויום אחר כך אנחנו נוסעים לפגוש את המשפוחה בברצלונה! ויהיה לי חופש מהביצפר עד ספטמבר!

הידעתם?  אנחנו מאוד מאוד מאוד מרוצים מהחיים שלנו פה.