את מספר הבלוגים שאני קוראת באופן קבוע אפשר לספור על עשר אצבעות. זה לא מעט, לעקוב באדיקות יומיומית אחרי חיים של עשרה אנשים זרים לחלוטין.

פעם ביום יש לי טקס קבוע שבו אני נכנסת לפייבוריטס שלי במחשב ועוברת על הבלוגים האלו אחד אחד. בחלק מהבלוגים אני לא משאירה תגובה אף פעם, באחרים משאירה ומתחרטת על זה מיד (זה אף פעם לא יוצא כמו שהתכוונתי L). נכון שהרבה יותר פשוט להירשם כמנויה ולחכות להודעות העדכון, אבל אני לא עושה את זה. מעדיפה לשמור על קצת דיסטנס, לא להיקשר לאף אחד באופן 'רשמי', לא להיות חברה בשום טבעת, להמליץ בבלוג שלי על בלוגרים אחרים רק בגלל שאני מרגישה צורך לגמול להם על כך שהזכירו אותי, או להתנצל אם אני מחליטה לבטל את המנוי שלי לבלוג מסוים. כאילו, יש אנשים שאשכרה מנתחים את נתוני הכניסה לפוסטים שלהם- כמה נכנסו, מאיפה, איזה מילות חיפוש הקלידו בגוגל, כמה הגיבו וכמה מנויים מניאקים נטשו אותם J. וואלה יופי, מי שיש לו את הסבלנות לעשות את זה, שיבורך. לי פשוט אין כוח (או מנוי פרו, לצורך העניין...).

לי יש את הבלוג הקטן שלי, שמההתחלה נוסד לתיעוד החיים שלנו פה עבורנו ועבור קהל יעד ברור ומפרגן: המשפחה והחברים. בטח שאני לא אדישה לכמות הקוראים, התגובות והזהויות שמאחוריהן, אבל זה ממש בסדר מבחינתי שאני לא מדגדגת את רשימת 'המקובלים' של ישראבלוג, ולא שותפה לשלל הפרויקטים, הגימיקים השיווקיים והתסיסה החברתית. אלו מכם שהמעורבות שלהם בבלוגספירה מסתכמת בקריאה פה בלבד (כן, אתם, הקהל המפרגן), בכלל לא מודעים לביצה העליזה והסוערת שיש פה במרחב הוירטואלי, ובטח לא שמתם לב לטרנד ההתחבטויות שפשה פה בתקופה האחרונה: ההיא מנהלת מלחמות עולם טקסטואליות עם קולגות לביצה, נוטפות השמצות הדדיות ותגובות קוראים סוערות; זאת מכריזה שקצה נפשה בכתיבה ובחשיפה ונעלמת במרחבים הוירטואליים; וההוא מגביל את הבלוג שלו לקוראים מורשים בלבד, כי מסתבר שמרחרחים בו יותר מדי אנשים שמכירים אותו אישית. איזה אקשן.

ומי אני שאפלבל בעיני כנגד ביצות למיניהן- הלוא אני בביצות שלי כבר שכשכתי והסתכסכתי, וזה בדיוק העניין. די לי, רוויתי ומיציתי. אני כבר צפרדע זקנה, שישתכשכו להם שאר הראשנים... אני אמשיך לעקוב מהצד אחר עשר האצבעות שלי.

אבל מה קורה כאשר אחת האצבעות קורמת צורה ממשית, ופתאום נפתח חלון הזדמנויות חד פעמי להיפגש עם אחת הבלוגריות החביבות עלי?

זאת לא שאלה היפותטית J

גברת פופיק והחבר שלה ג'ו-כפרה-עליו הגיעו לסופשבוע ארוך בעיר התעלות. ידעתי שהם מגיעים ושתינו רמזנו זו לזו בעדינות שמפגש פנים אל פנים בהחלט בא בחשבון. מצד אחד אני מרגישה שאני כבר ממש מכירה את הגברת (ואת החברות שלה, מצבי הרוח, ההרגלים, החתולים, ואפילו העציצים במרפסת). מצד שני- אני בעצם לא מכירה אותה בכלל, רק את מה שהיא בוחרת להציג במסגרת האישיות הוירטואלית שלה. המממ... אנחנו באמת רוצות לצאת מהבלוג?

הלו, ברור שכן!!!

נפגשנו ארבעתנו לדרינק לילי. בדרך לשם אמנם חוויתי תחושת לחץ-טרום-בליינד-דייט, אבל מהרגע שנפגשנו (ולחצנו ידיים! ברשמיות!) כל העניין הרגיש כמעט טבעי לגמרי. ישבנו באחת החומיות החביבות עלינו, גמענו בירות (טוב, בעיקר ג'ו גמע, אנחנו לגמנו), וגלגלנו שיחה על הא ועל דא. משם המשכנו לעוד חומית, שתינו עוד קצת, נשנשנו גבינות ונקניקים וניסינו להתגבר על הרמקול שהשמיע בווליום מוגזם להיטים מהמילניום הקודם. כל העניין הזה עדיין קצת מוזר לי, כי חוץ מהמפגש ההוא (שהתפתח להצלחה של ממש) אני ממש לא מתורגלת בפגישות אינטרנט.

בקיצור היה אחלה. במונחים של בליינד-דייט זה אומר שאפשר להמשיך לדייט שני, אז לפני שהתפזרנו זוג זוג לשכונתו הצענו להיפגש גם למחרת. "בטח, בטח", חייכו הפופיקית וג'ו והתנדנדו לכיוון המלון שלהם בזיגזגים גדולים.

מאז לא שמענו מהם כלום.

אפילו לא 'מצטערים, זה לא אתם, זה אנחנו'... L.

יומיים אחר כך קיבלנו מייל מהארץ שאמר משהו כמו:"היה כיף ואתם נורא חמודים, אבל... איבדנו את הטלפון שלכם... בכל זאת נשמח להישאר ידידים".

די נו, אני צוחקת

(אני מקווה ש)את יודעת שאני צוחקת

(כל פוסט זקוק לקצת דרמה, לא?)

בטח שנישאר ידידים J.

שוב הגיע לקצו סופשבוע ארוך במיוחד שבו מזג האוויר הקודר שיבש לנו תוכניות נפלאות, כמו שיוטים רבים בסירה, פיקניק ביער והתחרדנות בפארק. מה חבל. במקום זה ניקינו את הבית, עבדנו (הוא), למדנו (אני), קראנו, נמנמנו, אכלנו, טיילנו בין התעלות וטחנו פרקים של lost שהורדנו מהרשת. ותראו איזה קטע! הבוקר, לרגל סיום החופש יצאה השמש מבין העננים וזרחה בעוז, ואילו אני התעוררתי מאוחר, הגעתי הפוכה ונרגנת לביצפר וביליתי את היום בתחושת פרנויה עמוקה, אנטיפתיות כללית, חרדה לקראת הבחינה הקרבה והטלות שתן תכופות. קקה של יום... ואפרופו, רק שתדעו לכם ששירותי הבנות בביצפר שלי, לא משנה באיזו קומה, תמיד מסריחים כמו מאהל טירונים עם קלקול קיבה. אני משתגעת מזה, רוב הבחורות שאני מכירה מעדיפות להתאפק ולחרבן בנוחות חדר השירותים שלהן, אבל ההולנדיות מטילות חבילות חמות, מהבילות ומצחינות בשירותים הציבוריים בלי למצמץ. לאנשים פשוט אין מושג כמה קשה להשתין בפוזיציית כריעה בשרירי ירכיים רועדים- יד אחת נתמכת בקיר, יד שנייה סותמת את האף מהסרחה- ואז לגלות שנגמר הניר טואלט. אווווווווווף!!!!!!!!!!!

וברוח הדברים, קבלו סריקה של עטיפת מרלבורו-לייט ברזילאית ומרתיעה במיוחד. ותודה לויקטור ששיתף.

יאללה, אינשאללה מחר שוב תהיה שמחה וצהלה מחוץ לתעלה