6/2005
 דני דינה הולכים בצדי הדרכים – חלק א'
בפרקים הקודמים של 'זרוקים בתעלה': לרגל יום הולדתו ה-60 של המודאג הוזמנה המשפחה המצומצמת לשבוע תענוגות בברצלונה בתחילת חודש יוני. החלק הישראלי של המשפחה התמקם כבר ביום ששי הקודם בעיירת חוף מחוץ לעיר, ואילו הנציגות האמסטרדמית הגיעה העירה למחרת, אחרי בחינה מסריחה במיוחד בהולנדית...
שבת אחה"צ- שדה התעופה בברצלונה, בסיומו של מסע מופרך במיוחד שכלל נסיעת אוטובוס מאמסטרדם לבריסל ומשם טיסה לברצלונה (תיזוז מעיק בטירוף, טעות שלי, מודה L. לא יקרה שוב). ליד דלת היציאה אני נעצרת, מוציאה יד ואף החוצה ובודקת. "מריח כמו תל אביב בקיץ", אני מודיעה לפרעסר בדאגה. באינסטינקט שנינו לוקחים צעד אחד אחורה, ממשמשים את הבגדים הארוכים והחמים שלנו- כיאה לאנשים שהילכו לא מזמן במבול בלגי שוצף. "טוב, אין מה לעשות", פוסק הפרעסר בעודו קושר את ז'קט הטרנינג למותניים וגורר את התיק לכיוון הדלת, "מה שיהיה יהיה...".
בשלושת הימים הראשונים התארחנו אצל חברינו הברסאים השמנמנים. האמת שקצת דאגתי לקראת המפגש, כי סך הכל הקשר בינינו לבינם מבוסס על החברות הותיקה שלנו הבנות, וגם החברות הזאת סבלה מנתק ארוך. חששנו שזה יהיה מין "היאפים מאמסטרדם, עם הדירה מעל התעלה והסירה, פוגשים את אנשי האדמה הראסטפרים, שחיים ביער מחוץ לעיר ומגדלים חסה ועגבניות בגינה". לשמחתנו הסתבר שאנשי האדמה מאוד מחבבים את הנאות החיים וגם ליאפים יש נשמה. בקיצור, נוצר קליק משובח J.
את שעותינו הראשונות בעיר בילינו בצפייה במשחק של ישראל- אירלנד בבר אירי מול ה'סגרדה פמיליה'. האשם בכך הוא השמנ-מן, שדם ארגנטינאי זורם בעורקיו והופך אותו לאוהד כדורגל כפייתי. כן, זה היה ערב סוריאליסטי למדי, שבסופו אפילו יצאנו זקופים בגאווה לאומית בניגוד לציפיות שלנו, ובעיקר של עשרות האוהדים האיריים הזועמים שאכלסו את הבר.
טיפלו בנו מאוד יפה, השמנמנים. לקחו אותנו לאכול בכל מיני מקומות מעולים בעיר שלא היינו מוצאים בלעדיהם, פינקו אותנו בארוחת ערב ביתית משובחת ומושקעת, פינו לנו את החדר של המוצ'אצ'ה הקטנה (הם בחודש שביעי, כבר ציינתי?),
ובבוקר התעוררנו לנוף המדהים הזה:
בבוקר הראשון שלנו בברסה נסענו שעה וחצי ברכבת לעיירה Salou, להתאחד סופסוף עם המשפוחה אחרי חצי שנה שלא נפגשנו. ההורים חיכו לנו על הרציף מתוחים ונרגשים, ממש כמו סצנה בסרט. נפלנו בשמחה אלו על צוואריהם של אלו, החלפנו פרגונים הדדיים מתבקשים ("נו, גדלת קצת. רואים שאת אוכלת טוב..." J) והלכנו לפגוש את האח, הגיסה והאחיינים ולחגוג יומולדת.
לאפריטיף, הנכדים הביאו אותה בברכה משעשעת לסבא, שכללה שיר ומחול על במה מאולתרת ("...מה נביא לו מתנה? תחתונים וח-ז-י-י-ה!!!!"):
למנה עיקרית לבשנו כולנו חולצות וכובעים מעוטרים בקריקטורה של המודאג והענקנו לו את 'ספר 60 הציטטות הגדולות של המודאג' (ותודה לאח, לגיסה ולבתיה עוזיאל שהכינו הכל מראש בארץ...):
לקינוח זללנו מיני מטעמים, הרמנו כוסית יין, הפרעסר ואני קיבלנו מכולם המון מתנות שוות, דפדפנו בעיתוני סופשבוע בעברית וטיילנו כולנו בחוץ עד שהגיע זמנה של הרכבת האחרונה שלנו לברצלונה. מדהים איך אחרי חמש דקות מרגע הפגישה הראשונית שוב הרגשתי כאילו לא נפרדו דרכינו מעולם והפעם האחרונה שנפגשנו ככה כולנו התרחשה מקסימום לפני שבועיים... כשזה קרה לי בשתי חופשות המולדת חשבתי שזה אכן מוזר אבל בטח קשור לעובדה שלא עבר מספיק זמן מאז העזיבה שלנו, אבל היי- עכשיו אנחנו או טו טו סוגרים שנה בגולה! זה כבר הרבה זמן, לא?
בכל מקרה, לצערנו, מפאת המרחקים הארוכים, זו היתה הפגישה המשפחתית היחידה בהרכב מלא בחופשה הזו. יומיים אחר כך ההורים הגיעו לעיר כדי לבלות אתנו יום קצר, בו הסתערנו על חנות קמפר האהובה, גררנו רגליים בעקבות המפרגנת הדוהרת ונשנשנו לרוב. למחרת הגיעו האח והגיסה לבילוי לילי, שכלל ארוחת ערב מוצלחת, שיטוט בסמטאות הרובע הגותי וקריסה על הספה הנפתחת בסלון של הדירה ששכרנו.
אז האיחוד המשפחתי יצא קצת מינימליסטי, אבל אל דאגה- בהמשך הקיץ יגיעו גם אלה וגם אלה לביקורים אצלנו בעיר התעלות J.
את שלושת הימים האחרונים של החופשה העברנו בניחותא במרכז העיר, שהרי כל אחד מאתנו כבר ביקר בה בעבר ולא בער לנו לסמן שום וי. הזמנו מראש דירה שמצאנו ברשת ונראתה חמדמדה, צבעונית ומאובזרת, אבל ביום הכניסה אליה הסביר לנו דייגו (הבעלים) שעקב תקלות חשמל שונות ומשונות הדירות שלו מושבתות, ולכן הוא נאלץ להעביר אותנו לבית דירות אחר. תקלות חשמל, עלכ. די ברור שמדובר בתכסיס קבוע- למשוך אנשים באמצעות תמונות מפתות באתר אינטרנט ואז כשהם מגיעים למרוח אותם באיזה סיפור מטומטם, להתנצל ולשלוח אותם למקום הרבה פחות אטרקטיבי. אז אמנם הדירה שקיבלנו בפועל שכנה בבית דירות זול והחזירה אותנו בבת אחת לימי הגסט-האוסים בהודו (ריהוט מינימליסטי ונטול חן, מי מלח בברזים והמולת שיכורים תמידית מהרחוב למטה), אבל המיקום היה מאוד נוח (על שדרת הרמבלה, קרוב לים), החדר היה נקי ובאופן יחסי לא יקר וטרם נולד הרעש שיפריע לשני דובוני חורף כמונו לישון היטב (שמתם לב לפליטה הטקסטואלית 'טרם נולד'? האם שוב חרדות ההורות שלנו מצאו דרכן לפוסט?!).
הלכנו הרבה ברגל, קיטרנו המון שכואב לנו בכפות רגליים ובגב, התוודענו למטרו, הרכבות הפרבריות והמוניות, חקרנו את הסמטאות, החנויות והשווקים, וכמובן- אכלנו, טעמנו, שלקנו, ליקקנו, טרפנו, נשנשנו, מצצנו אצבעות... בקיצור, התענגנו על האוכל המקומי בעמידה ובישיבה, לבד או עם שותפים, בבוקר צהרים וערב. אבל על כל זה יהיה פוסט נפרד. סמכו עלינו שיש לנו המלצות לרוב J.
אח, ברצלונה ברצלונה. עיר יפה ומשמחת. הפעם היא הזכירה לשנינו את תל אביב בטירוף, מן הסתם בהשפעת החיים באמסטרדם (שבאמת לא דומה בכלום לעיר ים תיכונית). האוויר, השמש, האנשים, השדרות, הלכלוך והרעש ברחובות, ניחוחות הביוב והים, האופנה המיוחדת, חיי הלילה והתאווה האמיתית לאוכל טוב.
אחלה עיר.
ביום ששי לפנות בוקר יצאנו לחלק האחרון במסע שלנו. בבריסל אפילו ניצלנו את שלושת השעות שנותרו לנו עד ליציאת האוטובוס לטובת סיבוב קצר במרכז העיר. הנה, למשל, השטינקר הקטן שמתחבא בפינת שני רחובות סתמיים ומסיבה עלומה הוא שוס תיירותי מבוקש (בעיקר ליפניות צחקקניות):
זהו, נגמר. אחרי אובר-דוז של תחבורה ציבורית מכל סוגיה ומיניה הגענו לעיר התעלות השלווה, היפה והקרה שלנו... אבל ככה בדיוק אנחנו אוהבים אותה J.
רגע אחרי שנכנסנו הביתה לקחתי נשימה עמוקה ובדקתי במחשב אם עברתי את הבחינה המסריחה.
עברתי!!! בספטמבר מתחיל שלב 3. עד אז אני לא רוצה לדבר על זה...
ושוב שמחה וצהלה מחוץ לתעלה J
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
