לפני כמה ימים הלכנו לעוד איזו מסיבה של החבר'ה של הפרעסר, שהתרחשה בעוד איזה סלון פלוס מרפסת במעונות סטודנטים צוהלים. יש לנו כבר ריטואל קבוע: נכנסים ומיד בוחנים בביקורתיות את החלל המשותף שבו נערכת הפארטייה (שבדרך כלל משמש כמטבח, סלון וחדר טלוויזיה) ומשווים אותו לחלל שבו נערכה הפארטייה הקודמת. אחר כך אומרים שלום יפה ל'גרעין': טרוויס וג'ניס, וידהי ונילס, ניקוס, גדעון, ג'ואנה וג'וואו ואי אילו נספחים מהכיתה. אחר כך מארגנים משהו לשתות, אם אפשר גם לאכול, ובדרך מציגים את עצמנו בנימוס בפני החבר'ה שאנחנו לא מכירים. השלב הבא הוא המרתיע ביותר עבורי- ההתפצלות. פה נפרדות דרכינו וכל אחד מתחיל במרתון פטפוטים עם שאר המשועממים שמחפשים תעסוקה נלווית לנשנוש ולאלכוהול. טוב, אולי אני מגזימה. זה שיכולות הסמול-טוק שלי מוגבלות זה עדיין לא אומר שבסופו של עניין הערב לא עובר בנעימים J.

הפעם חגגנו יומולדת לאנה-לי, כוסית העל האסטונית עם המבטא הבריטי. במרפסת הקטנטנה התבשלו מיני המבורגרים על המנגל ובקבוקי בירה צפו בצידנית מיוזעת. במטבח/ סלון המחניק (אין מזגן או מאוורר, והחלונות הגדולים לא נפתחים) התקיים משחק קוביות מייגע במיוחד ובסך הכל אפשר לומר שהיה משמים, אבל אז נתקלנו בפרחח היווני שהכרנו אז אצל ניקוס ונזכרנו איך הוא התפאר בפנינו על הנסיעה הקרובה שלו לפלסטין. בקיצור, הרחנו הזדמנות לקצת אקשן... התחלנו לתחקר אותו איך היה ולהפתעתי הרבה הוא חזר ממחנות הפליטים פחות חד צדדי ואנטי-ישראל משהוא היה לפני הנסיעה. לא שהוא הפסיק להיות פרו-פלסטיני, חלילה, אבל באמת שאני לא יכולה להאשים אף אחד שחי 'מחוץ לסכסוך' (או בתוך הסכסוך, לצורך העניין) על כך שהוא מזדעזע מהחיים העלובים ומלאי ההשפלה של הפלסטינים, ומכך שהוא רואה בנו את הכובשים החזקים והרעים. אני רק יכולה לקוות שהמישהו הזה יהיה מספיק פתוח כדי להקשיב גם לנו ולנסות להבין לפחות חלק מהמורכבות של כל העניין הארור הזה. לשמחתי הרבה אותו סטראטוס (טוב, אני מעוותת את השם שלו בטירוף, אבל לא הצלחתי להפנים) הקשיב לנו קשב רב והצלחנו לנהל שיחה ממש מעניינת. ישב אתנו גם בחור מרוקאי צנום וחייכן (שנראה כמו גרסא צעירה לששון גבאי), שהנהן במרץ על כל מה שנאמר, והבטיח לנו שוב ושוב שהיהודים במרוקו חיים חיי כבוד ושוויון, ושהוא עצמו אוהב ומעריך אותם מאוד. חמוד ששון J.

תדעו לכם שאני ממש נהנית משיחות כאלו, מתישות ככל שיהיו. חוצמזה שבאמת יש בהן תחושת שליחות קלה (עבורי לפחות), הן נותנות לי הזדמנות לבדוק כל פעם מחדש מה אני חושבת על המדינה שלי והאנשים שחיים בה. ובכלל, תמיד חשוב לשמוע עוד דעות, אפילו אם הן קשות לעיכול ומכוונות נגדך. הנה, טוב שהתאמצנו, הקשבנו, הסכמנו, התנגדנו והסברנו במשך יותר משעתיים, כי עכשיו עוד שני בחורים חושבים לעצמם: "בו'נה, הישראלים האלה לא כאלו גרועים כמו שחשבנו!". באמת, משמח אותי לדעת שיש לנו איזו השפעה, מינורית ככל שתהיה. לפחות אנחנו יכולים להיות גאים בעצמנו שהחברים שלנו מהלימודים (שביניהם יש גם איראנים, מרוקאים, אירופאים נאיביים ויפי נפש, או סתם צרפתים אנטישמים...) יודעים עכשיו שלא כל הישראלים פנאטים, מיליטנטים, מתנחלים או אוהדים נלהבים של הכיבוש. והם אפילו מבינים שגם הפלסטינים המסכנים הם לא טלית שכולה תכלת.

אז אחרי שטחנו במשך שעות את מצב החסה בשטחים, והסכמנו שאנחנו יותר חברים מאויבים, התפנינו סטראדיווריוס ואני לדבר על עניינים יותר נינוחים, כמו הגעגועים שלו לבית במיקונוס, לחברה שלא מדברת אתו עכשיו אבל היא אהבת חייו ואם הוא יצטרך הוא יוותר על הנדודים שלו בעולם למענה, על הסלידה שלי מההסתחבקות הישראלית ולעומתה הרתיעה שלו מהקורקטיות האירופאית הצוננת. ומה בסוף? כרגיל, סיכמנו שלטוב ולרע אין מקום כמו הבית, ושלמרות הכל שנינו היינו מעדיפים להקים משפחה במולדת. מסתבר שלא רק אנחנו הישראלים מחוברים ככה בחבל הטבור לנוף תבניתנו.

פששש, מזמן לא הבאתי אותה באיזה פוסט פטריוטי, הא?

נסיים בצמד תמונות אומנותיות שצילמה הפרעסרית ג'וניור בערב קייצי נעים שהעברנו בפארק בחברת העורך ובבילון-מן: