וככה, במצברוח הזה בדיוק ועם אפס סבלנות, הגעתי לארוחת הערב שנערכה לציון סיום סמסטר הקיץ של הפרעסר. האמת שזה התחיל כבר בשעות הצהרים: הלכתי לשוק בווטרלופליין כדי לעסוק בהפגת שעמום הדדית עם החיצוני בבאסטה שלו, ובדרך עצרתי לבקר את הפרעסר בבנין שבו התקיימו הלימודים שלו. בדיוק נערכה פרזנטציה לפרויקטים של כל הקבוצות ושלל אנשים חשובים התהלכו להם בין התלמידים, שאלו שאלות והנהנו בראשם בכובד ראש.
ממש, אבל ממש, לא הרגשתי שייכת.
הייתי הבתזוג היחידה שם, שזה אף פעם לא מרגיש נעים, התחושה הזאת שכולם סביבי מדברים על משהו שמאחד רק אותם ואני מהנהנת ומחייכת בנימוס כאילו שיש לי מושג. הנרגנות שלי רק החמירה אחרי שלוש שעות, כשעצרתי שם שוב בדרך חזרה מהשוק כדי 'לאסוף' את הפרעסר הביתה, ונתקלתי במבטים המשועשעים של ג'ואנה ואנה-לי. הרגשתי כמו איזה קלפטע שלא עוזבת את בעלה לרגע ומסמנת את הטריטוריה שלה. איכס. סביר להניח שזה דווקא לא מה שעבר בראש של הבנות באותו רגע, אבל הלוא כשאני נתונה בדכדכת האנשים סביבי נוטים לחרפן ולעצבן אותי ככה סתם בלי סיבה ממשית. קורה J.
שעתיים מאוחר יותר התייצבנו לארוחת הערב במסעדת טפאס פרואני קטנה וחשודה ברמברנדטספליין. נדחסנו בשני שולחנות צפופים, טעמנו מיני מאכלים משמימים וניהלנו שיחות סרק עם שכנינו לשולחן. בחיי שכל כך נמאס לי מהשיחות הלעוסות האלה, עם רגעי השתיקה המביכים שבהם מנסים למצוא נושא חדש שאפשר לסחוט לו את המיץ. שונאת שונאת שונאת סמול-טוק!!!
מהמסעדה המשכנו לאיזה בר כדי להצטופף שוב מסביב לשולחן, למחזר את עצמנו למוות ולהטביע את שיעמומנו באלכוהול. הפיהוקים שלי חרכו את האוזניים והמבט הזדגג לאיטו, אבל אז הופיע ניקוס בחיוכו החינני ושכנע את החבורה להמשיך לאיזו מסיבה בבנין נטוש. על פניו רעיון לא רע בכלל, אילולא היינו קשישים מדי למסיבה שמורכבת מרחבת ריקודים חצי ריקה ובה כמה שיכורים מצחקקים לעצמם, מוזיקה גרועה במיוחד (טכנו, להיטי MTV או המיטב של שנות התשעים, זה גמיש) וכמה פחיות הייניקן חמימות. לפני עשר שנים זו בהחלט יכלה להיות אופציה, עכשיו זה פשוט רעיון מבהיל. בזמן שהפרעסר רטן משהו על זה שיש לו אובר-דוז מטורף מכל החבורה הזאת, נמאס לו ולגמרי הגיע הזמן ללכת הביתה, אני שקעתי במחשבות נוגות על איך שהזדקנו ואיך שכבר ממש לא כיף איתנו ואיך שמאז שאנחנו פה לא רקדנו במסיבה ראויה וכמה חבל שמסיבות טכנו שצריך אקסטזי כדי ליהנות מהמוזיקה המחורבנת שלהן לא עושות לנו את זה...
ואז נעמדה מולי ג'ואנה, שתויה כהרגלה, וסיפרה בצחקוקים שהיא שכחה את האופניים שלה מחוץ למסעדה, ואיך היא יודעת את זה? בגלל שהיא חיפשה בתיק היד הקטן שלה והם לא שם...! חי חי חי....
אהההה
שאלוהים יעזור לי
זה ממש לא הצחיק אותי, לא הצלחתי לביים התפעלות גדולה והמקסימום שיצא לי היה חיוך מאולץ.
ג'ואנה הסתכלה עלי בייאוש ונאנחה: "את כל כך רצינית!"
יופי, למה שלא תקראי לי זקנה מיובשת ומשועממת ונגמור עם זה.
רציתי להגיד לה שאני בדכדכת וזה אומר שממש אין לי סבלנות עכשיו לבני 24 שחושבים שלהשתכר כל ערב זה הכי מגניב שיש, ושאם מתכייף לה להטביע את הנאחס שיש לה כרגע בחיים באלכוהול (היא עוברת פרידה קשה מהחבר שלה) שיבושם לה, אבל מה זה קשור אלי לעזאזל... במקום זה, בגלל שבימים כהרגלם אני באמת מחבבת את הבחורה הזאת, שתקתי. ואני במילא כשאני נתונה בדכדכת האנשים סביבי נוטים לחרפן ולעצבן אותי ככה סתם בלי סיבה ממשית. קורה J.
בקיצור, כולם המשיכו למסיבה חוץ מאתנו. בדרך הביתה החלטנו להתעלם מהפיקניק הכיתתי שתוכנן לשבת ומהברביקיו שתוכנן לראשון. עוד כמה ימים כל הילדודס האלו ייצאו מהולנד לחופשות הקיץ שלהם ולנו יהיה קצת שקט מערבי כיתה עד ספטמבר.
לפחות החבר'ה של הפרעסר משמיעים קול, לא כמו חברתי-העלכ-טובה קתרין שפשוט התפוגגה מחיינו. אז היא התחילה סטאז' חדש ומלחיץ במשרה מלאה וכל סדר העדיפויות שלה השתנה. אז מה. בכל זאת אני מצפה ממישהי שבילתה אתנו כל כך הרבה זמן עד לפני חודש למינימום של שיחת טלפון קצרה שתסביר לאן היא נעלמה, או איזה מייל מתנצל, משהו!
אני אשכרה עצבנית עליה.
בעצם יותר נעלבת מעצבנית.
בעצם בעיקר מאוכזבת.
כבר כמה פעמים חשבתי להתקשר לברר מה הקטע שלה, אבל ברור לי שהיא תתפתל במבוכה גדולה ותנסח כל מיני התנצלויות מגומגמות ואני ארגיש מטומטמת ואצטער על הרגע שהתקשרתי.
וגם אם לא הייתי נתונה בדכדכת, עדיין הייתי מכניסה אותה לרשימה השחורה שלי. זה לא אומר ברוגז-ברוגז-לעולם-שולם-שולם-אף-פעם או משהו כזה, אבל זה אומר שגם אם יחסינו ישוקמו אי פעם זה כבר לא יחזור להיות 'אמיתי' כמו פעם (או לפחות כמו שחשבתי שזה היה). ואו הו, שאני יודעת לנטור טינה במשך שנים... פולנייה, קורה J.
אפרופו פולנייה, בצר לי בנרגנות הפעלתי סחטנות רגשית על המפרגנת ואילצתי אותה להגיע אלינו בסופשבוע הבא (בנוסף לסופשבוע שכבר משוריין לה ולמודאג בתחילת ספטמבר). הטריגר לסחטנות היה פגישה קצרה עם מאמא-רוי מלווה באמא שלה, שהגיחה העירה בספונטניות לביקור של שבוע. מייד חזרתי הביתה, הרמתי טלפון להורים וייללתי שזה לא פייר שצריך לעשות נכד/ה רק כדי לזכות פה לביקורים ספונטניים.
ת'אמת, אני חושבת שהמפרגנת רק ישבה וחיכתה לטלפון הזה... כבר למחרת היא הודיעה שסגרה על טיסה J. כיפאק היי, יש לי מלא מלא מלא מקומות להראות לה!
למרות תסמיני השבוע האחרון, הנני שמחה לבשר שאתמול הקיץ הקץ על הדכדכת שלי.
זה קרה בארוחת ערב על טהרת הטונה שנערכה מעל התעלה, בהשתתפות הסמנכ"לית זנדרה ואלה, מיגל והחיצוני. דבר ראשון, היה לי נעים לאללה כי אף אחד לא הצליח לעצבן אותי והרגשתי שהשלווה חוזרת אלי. דבר שני, בעקבות הארוחה הזו הוחלט על ייסודה של מסורת חדשה ומלבבת במיוחד: ארוחות קונספט תקופתיות על טהרת הבישול המשותף של שלושת השפים הדגולים זנדרה, מיגל והפרעסר.
הפרטים המלאים על ארוחת הטונה- כולל תמונות – בפוסט הבא.
פשוט נגמר לי החשק לכתוב. קורה J
פתאום עלה על דעתי שהראינו צילומים לרוב מהדירה שלנו בחורף, עם השלכת והשלג, אבל טרם חשפנו את הגרסה הקיצית. אז הנה, פינת הבר עם השרכית הצוהלת שגידלה תלתליה לתפארת:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
