הם הגיעו לתעלה לפני שישה ימים, ויחד אתם הגיעו ענני גשם, רוחות קרות ושמיים סגריריים. בקיצור, נהיה פה חורף שזה לא לתאר (הבהרה: יש מצב שבפוסט הנוכחי תתקלו בצירופי מילים שכיחים מ'השיר שלנו'. ככה זה כשהתיקולים ואני מאחדים כוחות. זה יחלוף, אני מבטיחה).

כמתקשים לקבל את רוע הגזרה, העברנו את הימים הראשונים בתחושה ש'היום נגרבץ כי מחר תזרח השמש ונקרע את העיר'. ככה יצא שעד שהפנמנו שמזג האוויר לא מתכוון להתאפס על עצמו ועל לוח השנה, בעיקר נמנמנו, נשנשנו, תקתקנו על המחשבים ושיחקנו קלפים. פה ושם שוטטנו בחוץ, אבל גם זה היה בעיקר למטרות של רכישת מוצרים לארוחת הערב J. נניח, בשוק:

אפילו כשקבענו תוכניות ממוקדות והכנסנו אותן לרשימה והכל, לא התקדמנו. הנה לדוגמה השתלשלות הניסיון שלנו ללכת לרקוד איזה ערב במועדון מאגניב:

הפרעסר: "מיגל שואל אם בא לנו להצטרף אליו ואל אשתו לפרדיסו. הם יהיו שם הלילה".

אני: "ללכת לרקוד? הלילה? למה דווקא הלילה? יש איזה די.ג'יי מיוחד?"

הפרעסר: "לא יודע, הם הולכים היום. זו יכולה להיות הזדמנות טובה להצטרף".

תיקולי 1: "אפשר ללכת לרקוד הערב".

תיקולי 2: "אפשר ללכת לרקוד הערב".

אני:"כן, אפשר".

בבילון-מן: "אני לא רוצה להתערב לכם בתוכניות, אבל אם נניח תדחו את זה לערב אחר, גם אנחנו נשמח להצטרף. הערב אנחנו פשוט לא יכולים".

תיקולי 1: "הממ... לדחות את זה לערב אחר. אפשרי".

תיקולי 2: "הממ... לדחות את זה לערב אחר. אפשרי".

אני: "כן, אפשרי".

בבילון-מן: "ואז אפשר, נניח, לנצל את הערב לטובת איזו ארוחה בחוץ..."

(כולם ביחד): "איזה סטייק!"

יא, אז הלכנו לאכול סטייק והיה טעים ונעים.

למחרת בערב שוב עולה אופציית הפיזוזים:

הפרעסר: "אז מה עם ריקודים? לא אמרנו שאולי נלך היום?"

אני: "ללכת לרקוד? הלילה? אבל אין לנו מושג אם הדי.ג'יי שווה משהו".

תיקולי 2: "אולי נבדוק את הקלפים שקנינו היום במיוחד בשביל מרתון משחקים?"

יא, אז מצאנו את עצמנו משחקים 'קנסטה' עד חמש בבוקר. העולם שייך לצעירים, בייבי.

אתמול בצהרים השמש הפציעה לרגע מבין העננים והחלטנו שהגיע הזמן להיות פרודוקטיביים ולצאת לשייט בסירה. אפילו החלטנו להיות הרפתקניים ולשוט לראשונה למרחקים, אל היער הגדול שנמצא מחוץ לעיר.

הגענו לסירה החונה והפרעסר התחיל לקלף ממנה את הכיסוי שלה. מתחת הכיסוי התגלה לעינינו גבר צעיר, מנומנם וכנראה שיכור לגמרי שהתמתח לאיטו, מבואס שחרבנו לו את השלאף-שטונדה.

לא, שזה לא לתאר איך הופתענו... בעוד אנו לוטשים עיניים בשתיקה, הפרעסר התעשת ופקד עליו בקשיחות לא לחזור יותר לישון בסירה שלנו.

"יס,יס", מלמל הגברבר וטיפס החוצה בעצלתיים. בדרך הוא עוד הספיק להפטיר לעברנו "נייס בוט יו האב..." לפני שהמשיך הלאה ברחוב בחיפושיו אחר מיטה חדשה. ככה הוא נראה מאחורה, רגע אחרי שתיקולי 2 הבין שחייבים להנציח את הרגע:

לא היו, אז יצאנו לדרך.

חצי שעה אחר כך השמש נעלמה כליל והתחיל טפטוף שרק הלך והתחזק. פתחנו את המטריה הגדולה והרעועה של הסירה,

עטינו על עצמנו שכמיות ניילון דקיקות והמשכנו לשוט,