הנה כמה שאנחנו והתיקולים פתטיים:
הוחלט לארוז את עצמנו ולנסוע להתארח בדירתם הריקה של הרקדנים (החברים של התיקולים) בכרונינגן, בירת המחוז הצפוני. בגלל שיש רכבת כל חצי שעה וראינו באתר שבדיוק פספסנו אחת, לא נותרה לנו ברירה אלא להמתין לרכבת הבאה. בחישוב גס זה השאיר לנו כמעט חצי שעה לשרוף בבית, אז השתרענו על הספה, גרבצנו ובהינו בטלוויזיה בשעמום. תכננו את זמן ההליכה לתחנה בקפדנות, יצאנו במועד שקבענו ולא רגע לפני (כי חלילה שנקדים ונחכה לרכבת חמש דקות...) ובכל זאת הצלחנו להיזכר רק למטה שלא זרקנו ת'זבל, להתברבר עם מכונת הכרטיסים האוטומטית בתחנה, לבזבז דקות יקרות בקופה ולדהור לרציף רק כדי לגלות שפספסנו את הרכבת בערך בדקה L.
אז העברנו עוד חצי שעה ברציף בהמתנה לרכבת הבאה.
הגענו ב-23:00, ומיד התברר שאם אמסטרדם היא סוג של כפר גדול ושוקק אז כרונינגן היא שכונת מגורי ותיקים בקיבוץ, בטח בשעת ליל מאוחרת. התמקמנו בדירה החביבה, הכנו פסטה לארוחת ערב ושיחקנו קנסטה עד אמצע הלילה. ברוווור.
למחרת התעלינו על עצמנו והתעוררנו בעזרת שעון מעורר. למזלנו לא היה שומדבר לאכול בדירה, אז נאלצנו להתארגן בזריזות ולצאת החוצה ממש מוקדם בחיפוש אחר ארוחת בוקר.
והנה העצה הראשונה שלנו: שלא תעיזו לאכול בדוכני הפיש-אנד-צ'יפס בשוק הדגים! (vismarkt) זה שמנוני ומבחיל ומערבל את הבטן לשארית היום. זהו, אפשר להמשיך הלאה.
מרכז העיר כרונינגן התגלה כקטן, ציורי ושומם למדי בשביל צהרי יום באמצע השבוע. לשמחתנו היה רק סגרירי, בלי הגשם הטורדני שליווה אותנו בשבוע האחרון באמסטרדם, אז הסתובבנו לרוב, נחנו בבתי קפה, בחנו בעניין את העוברים והשבים והעברנו את הזמן בנעימים.
למרגלות Martini Tower משתרעת כיכר גדולה ומרכזית. בדרך כלל היא מארחת את השוק הגדול (grotemarkt) ולפעמים כל מיני אטרקציות אחרות, כמו למשל אירוע שיווקי ועתיר גימיקים להשקת משקה חדש:
רק מה, חבל שהמשקה המדובר הוא אייס-קופי, מה שלגמרי אמור להגדיר את אופי האירוע לקיצי, אבל בהולנד עסקינן ולכן השמיים אפורים ומעט העוברים והשבים לבושים במעילים... תמצת היטב תיקולי 2 את כל העניין במילה אחת: sad L.
בערב נכנסנו למסעדה אינדונזית אקראית שחלפה בדרכנו. רגע, ביקורת:
BALI (אינדונזי)
Rademarkt 15
Groningen
050-3133355
המיקום: אנא עארף, איפשהו במרכז. מול המשטרה, נניח.
העיצוב: דומה למסעדה הודית ממוצעת- סטנדרטי בליווי כל מיני עיטורים אתניים.
האווירה: מסעדה שכונתית די פשוטה, שלווה ונטולת יומרות וואט סו אבר.
האוכל: לארבעתנו יש ניסיון דל מאוד עם אוכל אינדונזי, אז הלכנו על גרסת הרייסטאפל ('שולחן אורז') שבה מקבלים דגימה יפה של רוב המנות. היה בסדר גמור, לא בלתי טעים אבל גם שום מנה לא התגלתה כשוס מפיל. אהבנו בעיקר מנה של גולש ברוטב חריף עם הל, סלט ירקות עם רוטב סאטה עדין וגם המרק עוף היה מוצלח.
מחיר: בינוני. משהו כמו 15 יורו לסועד.
שירות: מפתיע בחינניותו ויעילותו, בעיקר לעומת המלצריות החמוצות שאנחנו רגילים לפגוש ברחבי אמסטרדם. מלצרה אותנו בוצ'ית חייכנית וחמודה, שהגדירה את עצמה: "בת לאבא איטלקי ואמא אינדונזית, אבל חיה בהולנד הגשומה".
סיכום: אני רק שמחה שעברתי את זה בשלום, כי מיני המטבחים האסייתיים שמשלבים באוכל טעמי חמוץ- מתוק ממש לא חביבים עלי ובכל זאת מצאתי מה לאכול J.
תיקולי 1: "כל דבר עדיף מפיש-אנד-צ'יפס בשוק. היו פה כמה טעמים נחמדים".
תיקולי 2: "אם כבר אוריינטלי אז עדיף הודי טוב".
הפרעסר: "הגולש היה קצת מעניין. אני רק שמח שלא נפלנו כמו ברוב ההתנסויות הקולינריות שלנו פה".
גם את הלילה השני העברנו במרתון קנסטה ממושך, כי הטלוויזיה בדירה שבקה חיים וחיי הלילה בצפון הם אעפס, איך לומר, פשוט לא קיימים... למחרת שוב השכמנו מוקדם (יחסית) ושמנו פעמינו לבראנץ' במקום שהומלץ לנו על ידי הרקדנים. רגע, עוד ביקורת:
't feithhuis
Martinikerkhof 10
Groningen
050-3135335
www.feithhuis.nl
המיקום: במרכז, אבל ממש נחבא מעין. גם הכניסה לא ממש מרמזת שמדובר בבית קפה, רק קולות הצחוק מהמרפסת הסגירו.
העיצוב: מקום עתיר ספייס, פינות, קומות ומרפסות. מעוצב ומושקע אבל לא פלצני, די מזכיר את קפה דה-יארן האמסטרדמי (שהוא מקום מחורבן, אבל אסתטי).
האווירה: למרות המרחבים והמוקפדות האסתטית, יש במקום תחושה מאוד נינוחה ונעימה.
האוכל: סופסוף בית קפה בסטייל תל אביבי, עם מגוון של ארוחות בוקר, בראנצ'ים, סלטים, סנדביצ'ים ופסטות. ניסינו את שלושת סוגי ארוחות הבוקר, שהתגלו כעשירות למדי (שוב, הכל יחסי. די סטנדרטי במונחים ישראלים) וכללו ביצים, גבינות, נקניקים, לחמים, משקאות וכל מיני הפנקות. אחלה.
מחיר: די יקר לארוחת בוקר, משהו כמו 15 יורו. אפשר לחלוק בזוג ארוחה וסלט בלי חשש.
שירות: המלצריות בצפון התגלו כבלונדיניות יותר, גבוהות יותר ובעיקר סימפטיות. די הצקנו למלצרית שלנו (בעיקר בכל מיני שאלות בהולנדית), אבל היא לא הפסיקה לחייך. והיחס הזה יקר מפז בהולנד!
סיכום: אני ממש התענגתי על האווירה התל אביבית. נכון שזה לא ארוחת בוקר כרמלה בנחלה או לחם ארז, אבל זה כנראה הכי קרוב שאפשר.
תיקולי 1: "נדלקתי על הקרואסון J".
תיקולי 2: "גם אם ארוחת בוקר ישראלית משאירה מאחור את הארוחה הזו, בסופו של דבר היה שווה".
הפרעסר: "אם כבר הגעת לכרונינגן ואתה מחפש משהו לאכול, אז פה".
אחר כך שוטטנו עוד קצת בפינות חבויות במרכז, גילינו את רחוב Folkingestraat שכולו בוטיקים חביבים (ולכן מייד זכה לכינוי בוטיקנסטראט) ואפילו נכנסנו עם הרבה טקס בישבן למוזיאון העירוני, שהתגלה כמוצלח וצבעוני להפליא:
וגם התערוכה האורחת היתה הפתעה נעימה:
ואחר כך הרגשנו שמיצינו, אז עלינו על רכבת, חזרנו לאמסטרדם ומייד קפצנו לדירתם של זנדרה והסמנכ"לית ודרשנו בשלומם עד שהגיע הזמן לחזור הביתה לעוד מרתון קנסטה J.
למחרת - הפלא ופלא - הקיץ חזר לאמסטרדם, וכך גיליתי לתדהמתי שאני הולכת ונהיית הולנדית, כי למראה השמש הזורחת בחוץ נעמדתי בסלון ושאגתי על החבורה שחייבים לצאת החוצה, ועכשיו... ומאז נהיה פה ממש תל אביב עם כל החבורה, כי גם החיצונית הגיעה העירה לביקור, וככה אנחנו משוטטים לנו ברחבי העיר ופוגשים מכרים לרוב. חוצמזה יצאנו לשייט שנמשך עד שלוש בבוקר, הפעם במזג אוויר מושלם, הצטרפנו לניקוס לאיזו הופעה קצת תמוהה בביצפר ליוגה ביורדן ואפילו רכשנו בהתלהבות אביזרי ציור לסדנת האמן שתתקיים ביום ראשון באטלייה שבבית העורך. אבל עזבו, סיפור ארוך. בפוסט הבא...
שמחה וצהלה מחוץ לתעלה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
