8/2005
 תור-דה-אמסטרדם: הסוכן, הפתיל והפורצלנית, וגם יום נישואים עליז במיוחד
רבותיי וגבירותיי, זה רשמי - הגענו לשיא העונה!
העיר מוצפת בתיירים מבולבלים עם מפות ומצלמות, מכל פינה שומעים בליל של אנגלית-צרפתית- ספרדית-עברית, וגם חדר המלון שלנו בתפוסה מלאה... הפורצלנית הצטרפה אלינו לפני שלושה ימים, ועד לחזרתו של סוכן המוחבראת למולדת (הלילה), הסלון שלנו תפקד כמסיבת פיג'מות עליזה J.
נכון שכל החודש האחרון מרגיש פה כמו צ'כונה גדולה, אבל אנחנו שוברים שיאים כל הזמן. למשל כשהמתנו בתחנת הרכבת לפורצלנית שעשתה דרכה מסחיפהול וגילינו בה את הסמנכ"לית ממתינה לאחותה, או למשל כשהפורצלנית הגיחה בסערה ולצדה לא פחות ולא יותר מאשר הבונבון (אותו עלם חמודות שהחליף אתנו דירות בחצי שנה הראשונה שלנו כאן) שישב לידה במטוס, או למשל העובדה שסוכן המוחבראת חלק הלילה את הטיסה שלו הביתה עם החיצונית, שבדיוק גם סיימה ביקור בעיר. לא ביזאר? לא לגמרי שכונת חיים?!
עכשיו כשאני חושבת על זה, יום יבוא ואיאלץ לכתוב פוסט מיוחד שיעשה קצת סדר בדמויות בבלוג ויסביר מי זה מי ובעיקר למה...
מאז חילוף המשמרות בין התיקולים לסוכן ולפתיל החלפנו את היקיצות הטבעיות והממושכות בצלצולי שעון מעורר, את השיטוטים ברחובות כרונינגן במסעות גלריות ושופינג מרוכזים, ואת הקנסטה בקלפי טארות-זן. רק הגשם המחורבן וארוחות הגורמה נותרו איתנים במקומם, ממש כמו מגדלור ביום סגריר. חוץ מיום שמשי אחד נפלא, שאותו ליקקנו עד תום בשייט ארוך עם עצירה לפיקניק לצד התעלה, אפשר לומר שהקיץ חלף עבר לו. אנ'לא מאמינה שזה בא ממני, אבל אני אשכרה מתחילה להבין לליבם של ההולנדים שמזנקים כאיילות בכל פעם שמפציעה קרן שמש. איזה קיץ ארור! המהירות שבה משתנה מזג האוויר היא בלתי נתפשת, אף פעם אי אפשר לנבא מתי יתחיל או ייפסק גשם, וכל הזמן צריך להקפיד להתלבש בשכבות, כי באותו אחר צהרים יש סיכוי סביר שתזדקק גם לחולצה קצרה, גם לסוודר דק וגם למעיל גשם. אני מתחילה לחשוב שהקיץ פה יותר מתסכל מהחורף, שבו לפחות ברור לך שגם היום יהיה קרררררר... אבל רגע, תנו לי לדמיין שנייה יום שגרתי ביולי-אוגוסט בת"א: הנה אני פוסעת במרץ בשדרה, מפחדת לעצור ברמזור כדי לא לעמוד במקום ולהרגיש כמה שאני מיוזעת ודביקה, מנפצת תחת הכפכפים את הגולגולים העסיסיים והמגעילים של השקמים ('חריוני עצים', כמו שקורא להם הפרעסר) ומבקשת נפשי למות. הו לא, עוד ארוכה הדרך להתגעגע לקיץ הישראלי J.
רק שתדעו לכם שהכרזנו על שביתה קולינרית.
נמאס לנו לכתת רגלינו בין מסעדות העיר, להתאכזב מהאוכל ולשלם הון תועפות. מעכשיו לא אוכלים בחוץ! ז'תומרת לא ארוחות רציניות במסעדות, רק ז'אנר החומיות ואיזה סנדביץ' מזדמן בבית קפה, לפחות לתקופה הקרובה. ההחלטה הגיעה בעקבות יומיים רצופים שסעדנו בחוץ- פעם אחת התכנסנו כולנו במסעדה של ג'יימי אוליבר (השף העירום וכו'), ובפעם השנייה יצאנו עם החיצוניים לארוחת ערב במסעדה איטלקית יומרנית. עזבו את כל ביקורות המסעדות שלנו עד כה ושננו לעצמכם: יקר, יקר, יקר ולא שווה את הכסף (אפילו המנות הטובות). שוברים את הכלים ולא משחקים... איזה מזל שהפרעסר הוא בשלן מחונן וככה עדיין אפשר ליהנות מאוכל טעים בבית, וחוצמזה עכשיו כשהפתיל הקצר פה, כששני הבשלנים משתפים פעולה בהכנת ארוחת הערב זה בכלל תענוג.
ואם הפתיל משלים את הפרעסר במטבח, הסוכן- שאופנה היא מקצועו, עטה את גלימת הסטייליסט ובשקדנות ראויה לשבח חרש את חנויות העיר בחיפוש אחר מלבושים אליטיסטיים עבור הפרעסר, כי אמנם לדעה שלי- חובבת עלובה של סיילים ב-h&m , הפרעסר מתייחס מאוד בחשדנות, אבל לקביעותיו הנחרצות של הסוכן הוא נותן הרבה ריספקט. בחיי, לפעמים אני מסתכלת על שלושתם מהצד ותוהה איך ייתכן שהפתיל והסוכן הגיעו דווקא 'מהצד של הכלה'...
ביום שבת חל יום השנה הראשון לנישואינו ובאופן לגמרי לא מפתיע נערך באותו היום ממש מצעד הגאווה בתעלות אמסטרדם. כמובן שאנחנו והפאנל ההו-כה-עליז שמתארח אצלנו התייצבנו לחגיגות בצייתנות, למרות מזג האוויר הסגרירי. התמקמנו על גדות האמסטל וביחד עם עוד עשרות אנשים חמושים במטריות המתנו לסירות. המצעד עצמו היה אסתטי וצבעוני להפליא, מסיבות הרחוב הצפופות שאחריו היו משמימות ונטולות זימה וואט סו אבר. אבל ככה זה אמסטרדם.
ברור שיש המון תמונות, והפעם מהצלמניות של הפתיל והפורצלנית:
לפתע הפציעה סירה ועליה כעשרים קוזינות-על בבלונד זוהר וגוף מחוטב. הן משמשו זו את זו בחינניות והפורצלנית היתה משוכנעת שמתה ועלתה לגן עדן... (וכמוה גם כל הצופים הסטרייטים מסביב):
ולקט ישבנים לקינוח:
לסיום חגיגות הגאווה הציע לנו הבונבון לחגוג הלילה במסיבה שארגנה 'האגודה' המקומית, מסיבה (עלכ)אלטרנטיבית שדלתותיה נפתחות בשעה 23:30, אבל מכניסים 350 אנשים בלבד כי זה המקסימום שהמקום מכיל. אחרי ה-350 הראשונים פועלים בשיטת האחד-יוצא-אחד-נכנס. ז'תומרת שכדאי להתייצב בתור כבר ב-23:00 כדי להשתחל לנגלה הראשונה.
אמרנו שאולי, נראה איך יבוא לנו בערב, ושאלנו כמה עולה.
אמר יורו וחצי כניסה, עוד יורו לדרינק.
אמרנו 'בטח! נתייצב! הרי מסיבות גייז זה אנחנו!'
בשעה 22:20 סיימנו את ארוחת הערב וכהרגלנו ריכלנו על כלום. כולנו שמנו לב לשעה וכולנו חיכינו שמישהו אחר ייקח יוזמה וייאלץ אותנו לעבור מטרנינג לג'ינס אופנתי ולצעוד חצי שעה בגשם למסיבה המסתורית. ואז התחלנו לקטר כמה שאנחנו זקנים וכמה זמן חלף מאז שפיזזנו במסיבה ("המסיבה האחרונה שבה היינו היתה החתונה שלנו", ציין הפרעסר בנונשלאנט), וכמה שנכעס על עצמנו אם לא נלך, ובכלל- מסיבה שהיא פרקטיקלי חינם, איך לא נלך?!
אז תוך 10 דקות התארגנו ויצאנו. איך שהגענו לתור קרו שני דברים:
1 הבונבון בדיוק נכנס פנימה
2. התחיל מבול
מארגני המסיבה העבירו מטריות בין כולנו, והתחלנו להפנים את העובדה שלא הצלחנו להיכנס ל-350 הראשונים. מאחורינו עמדו ארבעה נערים בריטים מטופשים במיוחד שליהגו שטויות ללא הרף (כולל על זה שיהודים הם בסדר אבל ישראלים ממש מעצבנים בעיניהם, והכי גרוע זה ציונות...), וכך חלפה לה שעה. כצפוי, בדיוק כשהגענו לדלת ופיללנו שארבעה חוגגים ימאסו במסיבה ויפנו לנו את מקומם, הגיח הבונבון שבדיוק התכוון לפרוש. קלאסי. בכל זאת הוא נשאר ואנחנו נכנסנו, רק בשביל לראות שמדובר במסיבה אלטרנטיבית בערך כמו שאנחנו כוכבי פורנו L. או שאולי בכלל כבר זקנו וספגנו ושום דבר לא מרשים אותנו יותר. בקיצור, השתעממנו להפליא. בחיאת, כמה זמן אפשר לבהות בקליפ וידיאו שמשדר זין ארוך במיוחד מתנדנד מצד לצד כמטוטלת?
אחרי שעה חזרנו הביתה, צריך לדעת לפרוש בשיא. מחר מלמדים את הפתיל והפורצלנית לשחק קנסטה.
גאווה וצהלה מחוץ לתעלה
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
