שלא תחשבו שאנחנו מנצלים את העובדה שאנחנו רחוקים כדי להתעלם מכל עניין ההתנתקות. ממש לא. אנחנו שומעים את הקולות בגל"צ ורואים את התמונות ב-CNN, ה-BBC ואתרי האינטרנט הישראלים. ושתדעו לכם שאת הזיעה, הלחץ והצמיגים השרופים אנחנו מריחים עד פה.

מעולם לא התחברתי לעולמם של המתנחלים, בטח לא הרגשתי שהם 'אחים שלי'. לא חשבתי שהם צריכים לשבת שם ולא חלקתי קמצוץ הזדהות עם תחושת האדנות והעליונות על הארץ, או עם קידוש השם והאדמה הכל כך נחרץ שלהם, שהוכרזו לרוב במבטא אנגלוסכסי כבד, תוך כדי חיבוק העוזי והתינוקות. כל זה עדיין לא מנע ממני להבין את מימדי השבר הטראומה של הפינוי עבורם, באמת שהתכוונתי להפנות את כל החמלה והאמפטיה שלי אל הכאב שלהם. כי הלוא זכותם המלאה למחות, להפגין ולהילחם בכל האמצעים החוקיים בגזירה שנחתה עליהם, ובטח שהם זכאים לפיצויים, מגורים חליפיים וכל החבילה,

אבל יש שני דברים שמפחידים אותי אצל אנשים ומרחיקים אותי מהם:

קיצוניות (מכל סוג שהיא)

מניפולטיביות

איך שאני רואה את זה, להעמיד את הילדים שלך בסיטואציות המטורפות שיש בשטחים זו קיצוניות מבהילה, ולצווח בהיסטריה על חיילים מפוחדים שהם נאצים ושיבלו את שארית חייהם בטיפול פסיכולוגי בגלל מעשי העוולה שלהם לעם היהודי זו מניפולציה שפלה מאין כמוה.

ואני יודעת שרוב המתנחלים מתפנים בשקט, עם כל העצב והאבל, וראויים לכל החמלה והאמפטיה, אבל ברגע שהקיצוניים המניפולטיביים (קומץ? עשבים שוטים?) התחילו עם ההשוואות המרתיחות האלו לשואה, הם פשוט הרסו הכל. אותי הם איבדו.  עלכ הארץ המובטחת ועלכ העם הנבחר.

ועכשיו אני דווקא כן אנצל את עובדת היותי כאן ואלך להדחיק את כל העניין בשלל האירועים שיש בעיר לקראת SAIL 2005. פרטים בהמשך.