דאגנו איך נכלכל את עצמנו בתור סטודנטים בלי דרכון אירופאי ואישורי עבודה. הפרעסר סיכם עם החבר'ה במשרד שימשיך לעבוד איתם מאמסטרדם כפרילאנס כדי לגרד כמה גרושים, ולא תיאר לעצמו בחלומותיו הורודים ביותר שיקבל מספיק עבודה כדי להחזיק אותנו לא רע בכלל לפחות שנה.

במקביל למרדף אחר הויזה והפרנסה הטרידה אותנו מאוד השאלה כמה זמן וכסף ניאלץ לבזבז עד שנמצא דירה ראויה. באופן הכי מפתיע בעולם מצאנו דרך האינטרנט את הבונבון- בחור ישראלי שחי בדירה באמסטרדם ובדיוק חיפש דירה בת"א לתקופה ארוכה. אחרי שהחלפנו בינינו תמונות ופרטים של הדירות, החלטנו על 'החלפות' למשך שישה חודשים וככה יצא שנחתנו בעיר עם מפתח לדירה מרוהטת ומאובזרת שלא עלתה לנו כלום (מלבד החשבונות). אין ספק שזכינו לנחיתה רכה ומפנקת במיוחד... J

הננו כאן- מחצית ראשונה

הרבה זיעה שפכנו בימינו האחרונים בתל אביב המהבילה של אוגוסט. בבוקר שאחרי המולת הרגש של מסיבת החתונה/הפרידה שלנו, התעוררנו לעשרה ימים מלאי סטרס, סידורים, אריזות (זיעה כבר ציינתי?) ופרידות. אל המטוס הגענו מותשים וקהי רגש משפע האמוציות של החודש האחרון. כמעט ולא נותרה טיפת התרגשות לנחיתה...

את ששת החודשים הראשונים באמסטרדם העברנו בשכונת מהגרים חביבה ולא מזיקה בדרום מערב העיר. בזמן שהפרעסר התמודד עם החזרה לספסל הלימודים האקדמיים, אני התמודדתי עם עליבותו של חוש הכיוון שלי וניסיתי לשנן את הנ"צ המרכזיים בעיר. חוצמזה ניסיתי להיות עקרת בית למופת, ושנאתי את זה לאללה.

בין לבין המשכתי להיאבק בבירוקרטיית ההגירה ההולנדית, וכתוצאה מכך נאלצתי להתגנב פעמיים לארץ (פעם כדי לבקש ויזה ופעם כדי לקבל אותה), לעכב את הקורס שלי בסמסטר ולדחות את לימודי התואר שלי בשנה. בשלב מסוים אפילו שקלתי לוותר על הלימודים לטובת משרה מפרכת בצבא ההגנה לאל-על.

הננו כאן- מחצית שנייה

אחרי חצי שנה בפאתי העיר נאלצנו למצוא דירה 'לבנה' (שמשלמים עליה ורשומים בה בחוזה), אז החלטנו שאם כבר לשלם שכר דירה נלך עם הפנטזיה עד הסוף ונשדרג ת'חיים. כרגיל, חודש פברואר הביא עמו שינויים גדולים: התחלתי את לימודי ההולנדית, עזבנו את הדירה של הבונבון ועברנו לדירה חדשה ומפנקת מעל התעלה. הלימודים שלי התגלו כאתגר לא צפוי שלימד אותי כמה אמיתות מעניינות על עצמי... לפחות הפרעסר הצליח לסדר לעצמו סמסטר נינוח במיוחד, דפק לא מעט שעות עבודה בבית והיה מבסוט לאללה.

כשהחורף הארוך הגיע לקצו התחלתי סמסטר שני בביצפר עם קצת יותר פרופורציות, רכשנו סירת מנוע קטנה לשוט בין התעלות, חזרנו לארח חברים לארוחות ערב ובירכנו על כל יום שאנחנו פה.

בין השורות

ביוני יצאתי לחופשת קיץ ארוכה מהלימודים, והפרעסר הצטרף אלי חודש מאוחר יותר בסיומו של סמסטר קיץ מגעיל (לשנינו). כן, ברור שבין כל הרגעים הקסומים פה יש גם כמה מתסכלים, מעצבנים ומדכדכים. לא פשוט לעזוב חיים טובים ובטוחים ולעזוב למדינה חדשה, לא פשוט להתמודד עם הסיטואציות החדשות שמעבר כזה מציב מולך ומול הזוגיות שלך, לא פשוט להישאר שלמים עם הידיעה שלפחות בשנתיים הקרובות לא תעבוד בתחום שאתה אוהב ותרגיש חלק משמעותי ממשהו, לא פשוט להיות רחוק מהמשפחה ומהחברים בלי יכולת לתמוך בהם ברגעים הקשים שלהם, וגם לא פשוט להסתכל מרחוק בתחושת החמצה על הרגעים היפים שמתרחשים בלעדייך.

אבל... אני חושבת שמלבד העובדה שהצטיידנו מבחינה חומרית, הגענו לפה גם מאוד מוכנים מבחינה נפשית. עדיין לא קרה משהו שהיה קרוב לשבור אותנו או לגרום לנו להתחרט (טפו-טפו-טפו, חמסה חמסה, שכה יהיה לי טוב). אנחנו עדיין מתפעלים כל פעם מחדש מהיופי של העיר הזו, עדיין מאושרים ביחד, עדיין מתענגים על השלווה והרוגע, ואפילו עם מזג האוויר המקומי השלמנו: השלכת בסתיו מרהיבה, השלג בחורף רב הוד והאביב ספוג ניחוחות נרקיסים. רק הקיץ התגלה כהפכפך ומחורבן להפליא L.

בשביל זה יש חברים

אנחנו מרגישים ברי מזל לגבי החברים שלנו פה. לגבי הישראלים שבהם יכולנו לקבוע בוודאות שהיינו שמחים להיות חברים שלהם גם בארץ, אילולא העובדה שכבר היינו חברים בארץ... הנה מורה נבוכים קצר של הדמויות המרכזיות:

האדווקט ומאמא-רוי (לשעבר 'ההריונית'):

בגלל אבא ישראלי ואמא הולנדית האדווקט נולד בארץ וגדל בהולנד, הגיע על כנפי הציונות לשרת בצה"ל ובחר בגרעין הנח"ל שלי. הפכנו לחברים טובים במהירות ומהרגע שהוא חזר לאמסטרדם הקפדנו להיפגש לפחות פעם בשנה- בישראל, הולנד, סיני, קפריסין, איטליה, ספרד ואירלנד. את אהובת לבו הישראלית הוא הכיר באינטרנט, והאהבה הביאה אותה לחיות כאן. בחתונה שלהם, שהתרחשה פה לפני שנתיים, החלטנו שמקסימום תוך שנה גם אנחנו נגור כאן, וככה בדיוק היה. לפני שבעה (!) חודשים הם הפכו להורים של רוי.

הסמנכ"לית וזנדרה:

את הסמנכ"לית גם הפרעסר וגם אני הכרנו מכל מיני מעגלים מצטלבים בתל אביב, עוד לפני שהכרנו זה את זו. שמחנו לשמוע שהיא התחתנה ועברה לחיות באמסטרדם ועקבנו בעניין רב אחר מעלליהם פה. כשהגענו התחברנו אליהם בטבעיות ופקדנו תכופות את דירתם החביבה ביורדן. לפני חמישה חודשים הם הפכו להורים של אלה.

העורך ובבילון-מן:

בשלושת השנים האחרונות שלי בארץ שימש העורך על תקן בוס וחבר שלי, ואת בבילון-מן הכרתי כבנזוג ההולנדי שלו שחי אתו בארץ. חודש אחרי שהודעתי לעורך שאנחנו עוברים לאמסטרדם, הוא הפתיע והודיע לי שהם מתכוונים לעשות את אותו הדבר בדיוק... בבילון-מן הגיע לעיר חודש לפנינו והעורך הצטרף אליו לפני שמונה חודשים. מאז אנחנו מחוברים כאילו לא עזבנו את המשרד מעולם, כולל המשך צפייה משותפת (מי אמר אובססיבית?) בפרקים של 'השיר שלנו' שנשלחים אלינו מהארץ.

גם בין ה'גויים' שסובבים אותנו יש כמה שאנחנו מחשיבים כחברים אמיתיים J:

מיגל - חבר של זנדרה והסמנכ"לית. אסמכתא בענייני ספנות, אלכוהול וחמון.

קתרין- צרפתייה נטולת טאקט מהביצפר שלי שהשתלבה מיד בהוויה הישראלית הפרנקופילית שלנו וגררה לשם גם את בנזוגה ההולנדי יוסט.

ניקוס, טראוויס וג'ואנה- חברים מהביצפר של הפרעסר. יווני-גרמני, קנדי ופורטוגלית שנהנים ללהג על עניינים ברומו של עולם בסלון שלנו.

מאז שאנחנו חיים באמסטרדם...

* חגגנו בניכר את ראש השנה, כריסמס, ליל הסדר ויום המלכה. 

* תשעה תינוקות חדשים הצטרפו לשורותינו: חמישה בישראל, שניים באמסטרדם, אחד בארה"ב ואחת בברצלונה. חוצמזה מצפות לנו עוד ארבע לידות בארץ בחודשים הקרובים.

* אירחנו את המפרגנת (פעמיים, בקרוב הפעם השלישית) החושמים, הפזפזים (בקרוב סיבוב שני), הגזבר והמדענית, החייזרית, התיקולים, הפתיל הקצר, סוכן המוחבראת והפורצלנית, ועוד היד נטויה J.

* יצאנו מעיר התעלות וביקרנו בהאג, כרונינגן, מינכן, ברוז' וגאנט, פריז וברצלונה.

* נפטרו רפול, ערפאת, עזר וייצמן, נעמי שמר, עוזי חיטמן, אריק לביא, אהוד מנור ועיתון 'העיר'.

ובנימה אופטימית זו (יש! הגענו לסוף!)

לפני עשר שנים עמדתי בחנות בניו דלהי והבטתי בהשתאות בדפים המרשרשים שהזדחלו  עבורי מישראל ממכונת פקס מיושנת. הייתי משוכנעת שהפקס ייזכר כאחת ההמצאות החשובות של המאה, אבל אז הגיע האינטרנט... בזכות רשת הפלאים הזו סללנו דרכנו לפה, בזכותה הפרעסר יכול לעבוד עם המשרד בארץ, והכי חשוב- היא מאפשרת לנו לעקוב באדיקות אחרי כל מה שקורה בארץ ובחיי האנשים שאנחנו אוהבים.

והבלוג הזה? ממש כמו שציפיתי, הפך להתמכרות. חוצמזה שהוא מרגיע את הצורך שלי לכתוב וישמש אלבום זיכרונות מפורט לשנים הבאות, הוא הכלי המושלם לעדכן את המשפחה והחברים במה שעובר עלינו פה, לא רק מבחינת איפה היינו ומה עשינו, אלא גם בהעברת אווירה ותחושות ושימור האינטימיות בינינו. וכן, בנוסף זכיתי גם בבונוס של בניית אינטימיות מסוג חדש לגמרי עם דמויות אנונימיות במרחב הווירטואלי, ואפילו כמה מפגשים עם דמויות בשר ודם... J.

בקיצור, התענוג כולו שלי. מחר מתחילים כיתה ב'! 

שמחה וצהלה מחוץ לתעלה לכל מי ששרד את הפוסט הארוך הזה...