ולידיעה המרכזית של המהדורה:

ביום החופשי שלי מביצפר הלכתי עם הפיינשמייקר ליער כדי ללמוד לרכב על אופניים.

(תעשו לי טובה, תנו לעצמכם דקה להשתעשע מהעניין לפני שאתם ממשיכים לקרוא הלאה, כי פה נדרשת אמפטיה. זה בכלל לא פשוט ללמוד לרכב בגילי המתקדם, כשאני מודעת היטב לכל הסכנות). כן נו, אני חיה בהולנד כבר שנה ולא רוכבת על אופניים... מה לעשות שגדלתי בחיפה בשכונה שבה לאף אחד לא היו אופניים (רק עליות וירידות, יו נואו), וחוץ מאיזה שבועיים בגיל עשר (כשהשאירו אותי אצל הדודים בקריות) ועוד ניסיון עלוב אחד בהדרכתה של אמא א"ב ברחבה של הרפת בקיבוץ לפני עשור, לא עליתי על אופניים. כאילו, פידלתי לרוב בשיעורי ספינינג, אבל זה בטח לא הועיל לשיווי המשקל שלי על אופניים. נהפוך הוא. 

Any way

איכשהו כל השנה הזאת הסתדרתי לא רע בכלל- הלכתי הרבה ברגל, נסעתי בטרררם ובמילא אני רגילה לחיים בת"א בלי רכב (אה, אני גם לא נוהגת, אבל זה ממש לא לפוסט הזה!). חוצמזה, כבישי ושבילי מרכז אמסטרדם הם ג'ונגל אמיתי אפילו לרוכבים המנוסים ביותר, ככה שלא היה לי שום תמריץ רציני. אבל בזמן האחרון אני שמה לב שאנשים סביבנו עושים כל מיני דברים נורא מגניבים שכרוכים ברכיבה על אופניים אל מחוץ למרכז, ורק אני לא יכולה להצטרף. גם הפיינשמייקר, שהוא כמובן רוכב-על, מתבאס מהעניין. אז החלטנו על שיעור בייסיק ביער המרווח שבפאתי העיר. שכרנו לי אופניים נמוכות שאפשר לבלום גם בידיים וגם ברגליים, מצאנו פינה נחבאת מהמקומיים הלעגניים ויצאנו לדרך.

ההתחלה דווקא נראתה מבטיחה: הפיינשמייקר דחף אותי מאחורה בדיוק ארבעים שניות עד שהצלחתי לזגזג בכוחות עצמי, רוטנת ומגדפת, ומשם המשכנו הלאה כל אחד על אופניו. במשך שלוש השעות הבאות לא נרשמה התקדמות דרמטית בהתפתחות שלי, מלבד העובדה שבשלב מסוים הפסקתי לבלום (בחראקות, כמובן) בכל פעם שמישהו נכנס לטווח הראייה שלי (כמו רוכב שככל הנראה יחלוף מולי בעוד חמש דקות, הולך רגל שחוצה את השביל במרחק קילומטר, עגור שמתעופף מעל האגם וכדומה). מלבד צחקוקים רמים שנשמעו מאחור לנוכח זווית הישיבה העקומה וההו-כה-ביזארית שלי על כיסא האופניים, הפיינשמייקר הפגין התנהגות למופת. הוא אפילו כמעט מחה דמעה מהתרגשות כשהמשכתי לרכב בעוז מול טוסטוס שקרטע בכיוון הנגדי שלי, כמאתיים מטר משמאלי J.

אחרי שלוש שעות שמתי לב שאני מזיעה כמו סוסת מרוצים, יש לי יבלת בחיבור שבין האגודל לאצבע ימין וגופי שזור מכות כחולות. בהחלט הגיע הזמן להפסיק את השיעור. מרוצים מעצמנו לאללה המשכנו הלאה לפדל עוד איזה שעה על 'אופני מים' (סירת פדאלים, יעני) באגם. חזרתי תשושה כמו אחרי מרתון ספינינג וספקנית להפליא לגבי סיכויי להשתלב פה אי פעם בתנועה הסואנת. אין ספק שאני צריכה לפחות עוד שיעור ארוך בפארק/יער לפני שאני יורדת לכביש...