מעצבנים אותי הלימודים שלי!

מעצבן אותי שעל כל חצי יום שאני 'מבזבזת' בבילויים אני צריכה 'לשלם' בחצי יום של הכנת שיעורים. מעצבן אותי שאני משקיעה כל כך הרבה במשהו שאני משתמשת בו כל כך מעט, ובטח לא אשתמש בכלל בעוד כמה שנים. מעצבן אותי שהקורסים שמיועדים למהגרים החדשים כוללים הולנדית יומיומית פרקטית, ורק בקורס האקדמאי שלי מנתחים מאמרים ומפענחים גרפים, אבל לא יודעים איך מבקשים להחליף חולצה בחנות. מעצבן אותי שהעורך מכין שיעורים מקסימום חצי שעה ביום ורק לנו דוחפים מדי יום כמות שיעורים שמתוכננת לשלוש שעות. נטו. והכי מעצבן אותי שמתחילת הקורס נהייתי סופר חרשנית ומגה חננה בכל מה שקשור ללימודים, מכינה שיעורים בקפדנות ולא מפספסת אף שיעור. שערורייה! וכל זה בשביל מה? וכשאני כבר כן מנסה לזרוק זין, זה חוזר לי לפרצוף בבומרנג. נגיד, הייתי צריכה לכתוב טקסט שמתאר את הנתונים של איזה גרף משמים. החלטתי להשקיע בזה הרבה פחות אנרגיה מבדרך כלל, ואכן קיבלתי חזרה את הדף אדום כולו מרוב הערות, תיקונים ונזיפות. רק היה חסר שהמורה יכתוב שם כמה הוא מאוכזב ממני... אבל לא זה מה שמפריע לי, מפריע לי שבשורה התחתונה אני צריכה לכתוב את הטקסט זה מחדש. עוד שעה הלכה, כוסססאמק.

הנה, שלא תגידו שאין קיטורי ביצפר בסמסטר הזה J. אני יודעת שלרובכם יש תעוקות הרבה יותר רציניות בחיים, אבל אז מה? גם תורי יגיע.

וחדשות מהחזית!

באמת מהחזית- חזית הבנין שלנו. השיפוצים נכנסו להילוך גבוה, מה שאומר שבמשך שלושה ימים התייצב לנו איש עם מקדחה מהעבר השני של החלון, וקדח ברציפות מרבע לשמונה בבוקר (!) עד שש בערב. שלושה ימים של קדיחות אינסופיות! בכלל לא דמיינו לעצמנו שזה עלול להיות כזה סיוט. הבית חשוך, החלונות סגורים, האבק חוגג והאוויר רובץ. הפרעסר האומלל נאלץ לעבוד עם אטמי אוזניים, עד שבסוף היום השלישי האיש התנצל על הבלגן והבטיח שהחלק הקשה מאחורינו, כי הוא עובר לקדוח בראש לזקנים בקומה השלישית. יו-פייי, עוד שלושה שבועות למנייאק!

בואו נדון רגע בענייני הלבוש פה באמסטרדם, אוקיי? כי בימים האחרונים ספגתי כמה הערות שהבהירו לי שהמראה התל אביבי הבאמת די שגרתי שלי נחשב פה ליוצא דופן, שלא לומר משעשע לפרקים. ההולנדיות, למשל, מסוגלות להתלבש באופן סופר פרובוקטיבי או מקושקש, אבל בלי טיפת מקוריות או מעוף. אחרי שבע בחורות בחצאית מיני מג'ינס מתנפנפת מעל מגפי בוקרים, אתה קולט שכולן העתיקו מאותו השער במגזין אופנה, או לחילופין מאותה הבובה בחלון ראווה. הבנות בכיתה שלי הן בכלל שממה אפנתית מייאשת, חוץ מליסה שמתלבשת כמו דמות מימי מלרוז פלייס (כולל הפן היומיומי,  פסי הבלונז' בשיער האדמוני והצחוק האמריקקי המלאכותי), ומלווינה שלובשת אך ורק מיני דגמ"חים בגווני ירוק זית, אפור, שחור ובז' בשילוב עם טישירטס אדומות וורודות עם הדפסים. לא פלא אם ככה שאביזר בנאלי כמו כפכפי הבירקנשטוק האדומים שלי מהווה פה אטרקציה J. בכלל מוזר לי שתל אביב מוצפת בנעליים הגרמניות האלה ופה, במדינה שכנה לגרמניה, לא רואים אותן בכלל. כנראה שלהולנדים יש רגישות גדולה לכל מה שמזכיר קבקבים... בכל מקרה, הכפכפים שלי מושכים די הרבה מבטים תמהים ואפילו פרנצ'סקה התנפלה עליהם בצהלה, משוכנעת שרכשתי אותן בחנות מזכרות מקומית. ליסה היא היחידה שזיהתה אותן, וציינה מיד שזה "כל כך קליפורני לנעול בירקנשטוק". אחר כך, כשהיא שמעה שאני נוהגת לרכוש בבודי-שופ היא ציינה ש"זה כל כך קליפורני לקנות בחנות שלא עורכת ניסויים בבעלי חיים", וכשסיפרתי לה שלקחתי תרופות טבעיות לחיזוק בגלל ההצטננות שלי היא אמרה, כמובן, ש"זה כל כך קליפורני להשתמש בתרופות טבעיות" (כולה פרוטק, מותק!). 

כן, יש בליסה מן הביצ'יות, בהחלט. הייתי ככה קרובה להביא לה כאפה בירקנשטוקית בראש בסגנון כל כך קליפורני...

לפני כמה ימים נכנסתי לכתה ומצאתי את שתי הקולגות הפולניות שלי מפטפטות נמרצות.

"יש לי רק דבר אחד להגיד לכן!", הכרזתי לעברן בדרמטיות.

הן השתתקו ופנו אלי בדאגה.

"פשה קרף כולרה!" (psia krew cholera) הטחתי בהן קללה חיננית שלמדתי מסבתא.

מלווינה וקשקה פרצו בצחוק צוהל. גלגלתי עיני בצדקנות ונאנחתי במבטא פולני כבד: "אוי בוז'ה מוי כוחנה..." (אלוהים שלי= Boje moj kochany)

הן השתתקו במבוכה, אני חייכתי ואמרתי: "מצטערת, פשוט הייתי חייבת להוציא את זה", ואז התיישבתי במקום מלאת סיפוק - בזאת הפגנתי את הידע הנרחב שלי בשפה הפולנית.

פיינקנה...

הפעם אין תמונה. הפעם נניח שאלף מילים (טוב, רק 936) שוות תמונה J

שמחה וצהלה מחוץ לתעלה