א'נלא יודעת מאיפה להתחיל להסביר לכם כמה שאני אוהבת שלכת...

איך העיניים שלי מתעגלות לנוכח צבעם המתחלף של העצים,

איך הלב הקר והמנוכר שלי נצבט מאור הנגוהות שמלטף את העצים,

איך הנחיריים שלי מתרחבים מול ריחם הטרי והצלול של השמיים.

פשוט לא יודעת איך להסביר לכם את זה.

אולי כמו ניחוח הגשם הראשון בארץ אחרי שהוא מרווה את האבק, כשאלומת השמש המסמאת מתכסה בפילטר מרכך.

פעם, כשעבדתי בנמל בת"א, הייתי צועדת כל יום הביתה ברגל עם הדיסקמן, פוסעת בשדרות ומדמיינת שאני באירופה. אני זוכרת בחדות רגע אחד שבו פניתי מההמולה של כיכר רבין אל השקט של שדרות ח"ן ובדיוק התחיל שיר שנורא אהבתי. דברים כאלו תמיד עושים לי צוויץ קטן בלב. כמה צעדים אחר כך נשרו עלי כמה עלים מזדמנים, הממטרות התחילו לפעול והשמש דמדמה. זה הרגיש כמו סתיו אמיתי... נעמדתי במקום, הסתכלתי סביבי והודעתי לעצמי: זה רגע של אושר מזוקק. אל תשכחי אותו.

אז היום יצאתי מהביצפר לכיוון הבית. חציתי את הכיכר הגדולה עם בתי הקפה שהמו בשמש, כרכרת תיירים חלפה לידי בעצלתיים ועלים צהובים נשרו סביבי ונחתו בתעלה. אם זה היה סרט אין לי ספק שבאותה השניה היה מפציע קולה של אסתר עופרים:

כבר נושרים העלים בשדרות וגנים

כבר רוכבות במרום שיירות עננים,

וכוכב אחרון שם נחבא אל כליו -

סתיו...סתיו...סתיו...

(שמשון חלפי/ משה וילנסקי)

אה כן, שלכת תמיד גורמת לי להיות פיוטית וסנטימנטלית כמו חריקות של תקליט ישן. סלחו לי J

אולי התמונות שצולמו בסופשבוע האחרון (במצלמה של העורבת) יסבירו טוב יותר:

המפיקה והעורבת בילו פה סופשבוע קצר במזג אויר צלול ומושלם. שלושה ימים זה ממש כלום זמן, אז הן בעיקר טיילו ברחובות, חרשו את השווקים, נמנמו על הספה שמעל התעלה ונשנשו גבינות מצחינות. היה חזיילך. בין לבין המפיקה נלחמה בצירים שתקפו אותה בעקבות קלקול קיבה, העורבת התהלכה לצד התעלות כשמבט חולמני ולא אופייני שפוך על פניה ואנחנו התיישבנו נרגשים מול הפרק השלישי של LOST שהורדנו באימיול וגילינו שבעצם הורדנו סרט פורנו למתקדמים L. גאון יח"צ מי שעולל לנו את זה.

בשוק האורגני של שבת ביורדן (איפה שהפרעסר עורך קניות למנות הגורמה שלו) גילינו שהמוכר בדוכן הגבינות הקבוע שלנו היה מתנדב בקיבוץ בית גוברין במשך שלוש שנים לפני יותר מ- 30 שנה, ועדיין מסוגל לנהל שיחה לא רעה בכלל בעברית (מניאק! שונאת אנשים עם כשרון לשפות! שונאת!). חוצמזה גילנו שלט במקום שבו עומד דוכן הפטריות האהוב עלינו, שהסביר (בהולנדית, כן? זרקו איזו מילה טובה!) שעקב סיבות רפואיות נאלצו אנשי הדוכן לפרוש והם נפרדים מקהל הלקוחות הנפלא שליווה אותם בשנה האחרונה. כמה עצוב. אני כבר רואה איך נתרפק על הזיכרון המתוק שלהם בעתיד: "זוכר איך היינו הולכים כל שבת לדוכן פטריות, איפה שהיה הבחור ההורס הזה שהסביר בפנטומימה איך מגיבה כל פטרייה לטיגון, בישול ושאר דרכי הכנה? אח, אלו היו ימים... איזה כיף היה אז. ואיזה מדהים היה הסתיו! ואיך אהבנו את אמסטרדם!".

לרגל יום כיפור גם אני רוצה לנצל את ההזדמנות לבקש סליחה אם עשיתי משהו רע. באופן כללי אני די מרוצה מעצמי- מזמן עברו הימים בהם פגעתי באנשים באופן מודע והיום אני זהירה להפליא. פחות או יותר כל מי שחטף ממני (שלא בצדק!) בעבר כבר זכה להתנצלות אישית, כולם מלבד בחור אחד שעד היום אני מתייסרת על החרא שהאכלתי אותו. זה כל כך לא הגיע לו, הוא פשוט היה הבחור הלא נכון בזמן הלא נכון L. לרוע מזלו התחשמק לו על הבחורה המקסימה שהוא הכיר פעם, והוא לא תיאר לעצמו שבמשך השנים היא הפכה לציניקנית פחדנית שלא היתה מסוגלת להגיד לו שלא מתאים, אז היא בחרה בצורה הכי קלה ומגעילה להעביר את המסר.

(הפרעסר, למזלו, כבר זכה בגרסה המשודרגת פלוס שלי)

הבחור הזה מן הסתם חי לו באושר ולא מחטט בשום צלקת שאני הותרתי, אבל אם הוא רק היה יודע כמה אני עדיין מתביישת בעצמי אחרי עשר שנים, הוא בטח היה שמח. בעיקר אני הייתי שמחה. אבל כנראה שהוא לא יידע כי אין לי מושג איפה למצוא אותו בכלל. אולי יום יבוא ואני אצא לחיפושים. בטח לא עכשיו ובטח לא כאן חברים וחברות, הורים ודודות!

צום קל

ואם עוללתם לי משהו רע אני לא רוצה לדעת, כי הרי אני לא סולחת ולא שוכחת...

שמחה וצהלה מחוץ לתעלה