מודה שבהתחלה ניסיתי להתחמק, אבל תוך חמש דקות כבר הבהבו לי עשרה סיפורים שונים בראש בלי שהתאמצתי, אז למה לא בעצם? מה שכן, ביקשתי (וגם קיבלתי!) פטור מהעברת השרביט הלאה, אז אנא, תרגישו חופשי- מבחינתי כווווולכם משורבטים.

יאללה.

1. כשהייתי בכיתה ו' הייתי מלכת כיתה, ועוד מהסוג הנאלח ביותר. קלעפטע קטנה ששיחקה בכולם, מישהי שכיום הייתי מתעבת בכל ליבי... לקראת סוף שנת הלימודים החליטו בנות הכיתה שלי שהגיעה פקאציות עד נפש, וכמו שאמרנו בשנות השמונים העליזות- עשו עלי חרם. בשיא הלינץ' מצאתי את עצמי מתחבאת אצל החברה הבודדת שנשארה לי, כשעל דלת ביתה צובאת להקת בנות צמאות לנקמה, צווחות עליה שתוציא אותי החוצה אל ההמון L. איך נגמר אותו יום אני לא זוכרת (הדחקה זו המצאה גאונית!), אבל יצאתי ללא פגע. פיזי לפחות. למזלי הגיע החופש הגדול שאחריו עזבנו את ביה"ס השכונתי שלנו והצטרפנו לתיכון העירוני מרובה הכיתות. לכל אחד מאתנו ניתנה הרשות לבקש שני ילדים מביה"ס הישן שאתם הוא רוצה להשתבץ בכיתה החדשה בתיכון ההומה. כמובן שאף אחת מהבנות לא בחרה בי, כמובן שאני לא בחרתי באף אחת מהן, וככה שובצתי לבדי לכתה חדשה ולא נאלצתי להתחכך יותר באף אחת מהן. לשמחתי הרבה האירוע הזה לא הפך אותי לילדה עצובה ומתבודדת ודי מהר מצאתי לי חברים חדשים, אבל עליהם כבר הסתכלתי בעיניים אחרות לגמרי, העיניים הנכונות הפעם. מאז אני משתדלת לא לקחת אף אחד כמובן מאליו ונעלבת אנושות כשמישהו רואה אותי ככזאת. המפרגנת טענה לא מזמן שהחרם הזה היה חוויה מכוננת בחיים שלי ואני נוטה להסכים איתה.

נמשיך הלאה? (אזהרה: עלול להיות מביך לחברי משפחה!)

2. יש מצב שלחלקכם אני מצטיירת מהבלוג הזה כיצור זוגי למדי, אבל האמת היא שאת המחצית השנייה של שנות העשרים שלי העברתי לגמרי בגפי. פה ושם היו אפיזודות קצרות, אבל חוצמזה מדבר שממה. נאדה. גורנישט. אפילו לא התרפקות על סטוצים ריקים מתוכן L. ערב אחד ישבתי עם החבר'ה במרתון קיטורים והתבכיינתי על הצחיחות הממושכת. כשדיברנו על זה שלפי החישוב המקובל, בחורה שלא עשתה סקס יותר משלושה חודשים ברציפות מגדלת במערתה קורי עכביש, נאלצתי להודות בעגמומיות שאת השלב הזה עברתי ממזמן, וככל הנראה במערה האפלולית שלי כבר גדל שבט עטלפים. וזהו, מאותו הרגע הפכו העטלפים שלי לחיית המחמד שלנו– המצאנו להם אילן יוחסין מפואר, התאמנו להם אישיות (מרירה, אלא מה?), הוצאנו אותם להפגנות נזעמות בצוואר הרחם, שלחנו אותם לארוז מזוודות בשלל אזעקות שווא, ובאופן כללי התמכרנו אליהם לגמרי. אפילו מסיבת יום ההולדת ה-30 של המפיקה ושלי עמדה בסימן  מסיבת שחרור עטלפים (אגב, לדעתי היחידים שבאמת שחררו משהו באותו לילה היו גיי המחמד ובנזוגו דאז, במפגן ראווה-גאווה מרשים). טוב, אין ברירה, נגיע לשורה התחתונה והמביכה: שבט העטלפים שלי שקק חיים במשך שנתיים תמימות עד ששחררתי אותם לחופשי. שנתיים! תמימות! מישהי מכן בכלל מדגדגת את השיא שלי?

3. אוקיי, אני אתן לכם להתאושש מהגילוי האחרון בעזרת חשיפה קלילה במיוחד לעיכול:

אני קרועה על פצפצים! יריעות הניילון המתפצחות האלו, אחחח, אני מסוגלת להתחרע עליהן שעות. יש לנו בבית גליל פצפצים שמיועד לאריזה של כל מיני דברים, אבל אני לא יכולה לעמוד בפיתוי ואפילו ברגעים אלו ממש מפצפצת משטחים שלמים ממנו בהתלהבות רבה. אני מניחה שזה עוזר לי לריכוז.

ואני מניחה שאין עיתוי מוצלח מזה לפרוש לשנת היופי שלי...

אה, שמעתי שהתחיל אצלכם החורף. גם אצלנו J.

הנה לכם עוד תמונה מהצלמנייה של העורבת. משום מה, כשאני מסתכלת על האיש החביב הזה אני מייד מדמיינת אותו שר: "יש לי ציפור קטנה בלב, והיא עושה לי מנגינות". לא יודעת למה.