סגרירי ואפור פה מעל התעלה (על מי אני עובדת? קר פה, סססאמק!) וגם העצים כבר קירחים למדי, אבל בדירה שלנו חמים ונעים. הפרעסר שקוע כולו בעבודה מול המחשב, בין לבין מכין לנו פסטה טעימה או בודק איזו בירה בלגית אנונימית. אני מתעדכנת בכל מיני בלוגים, שוטפת כלים ומתייקת את הדואר שהצטבר.

איזה קטע, שוב חזרתי הביתה J.

קודם חשבתי שמשהו בטח לא בסדר אתי אם אני מרגישה בבית באותה מידה באמסטרדם, ת"א וטבעון, אבל עכשיו אני מבינה איזה יתרון עצום זה. איך אני צריכה לשמוח על זה שיש לי שלושה בתים שעושים לי נעים ולא בטן מתהפכת בכל פעם שאני בתנועה.

יום אחרי שחזרתי הסתגרתי עם העורך בחומית חזיילכית בשכונה לטובת שיחת נפש ארוכה. אני חלקתי איתו את כל התובנות שרכשתי בביקור מולדת והוא עדכן אותי באלו שהוא רכש בינתיים פה. מוזר, אבל באותו הזמן ובשתי יבשות שונות, שנינו הבנו כמה חסרים לנו החברים מהארץ. אלו שנהגנו לפגוש על בסיס יומי, אלו שתמיד מתייצבים כשצריך אותם, אלו שמרגישים כמו משפחה. גם פה יש כמה כאלו (ואיך אנחנו מודים על קיומם!) ובכל זאת זה אחרת. בכלל, התחושה הכי חזקה שמלווה אותי מתחילת הביקור בארץ היא שאנחנו חיים באמסטרדם הנפלאה בבועה רבת קסם ושחלק ניכר מהקסם הזה, לפחות עבורי, היא הידיעה שמדובר בבועה עם תאריך תפוגה. לא חושבת שיש בי את הכוחות הנפשיים להתמודד עם הגירה ממשית, כזו שמאלצת אותך לבנות חיים חדשים לטווח בלתי מוגבל. מצד שני, אם באמת הייתי רוצה (או חייבת) את זה כבר הייתי מגרדת את תעצומות הנפש מאיפשהו. לא ככה? הממממ... אולי לא.