יווופי-היי, שלב 4 של הקורס התחיל וכבר העניק לי שפע של דברים לקטר עליהם.

כל כך משעמם שזה לא לתאר.

הפעם הכיתה כוללת 12 נשים וגברבר יווני בודד וגלמוד, בלי ליסה, קשקה או אפילו מלווינה (שנמצאת בחופשה בספרד וכולנו מקווים שתצטרף אלינו בשבוע הבא). בלית ברירה אני מעבירה את זמני עם לורן האנגלייה ופרנצ'סקה המטורללת. כבר התחלה קשה.

סגל המורים כולל את קרולינה האיכרה החביבה וסמוקת הלחיים ולוטי, שנראית כמו מורה חמורת סבר בפנימייה אנגלית קשוחה ומדברת הולנדית במהירות מטורפת ותחת מבטא אמסטרדמי כבד. אינשאללה יבוא יום ואני אצליח להבין אותה.

היום הראשון התחיל בהפגזה נמרצת של מבדקים: דיבור מול הכיתה, בחינת קריאה, בחינת כתיבה, בחינת הקשבה... מלוא הטנא. ממש שידור חוזר של הבחינה המסכמת שעשינו לפני שלושה שבועות. לא מבינה, אם רציתם לבדוק את מצב היכולות שלנו, לא יותר פשוט להתעדכן בתוצאות של הבחינה ההיא?!

אבל לא על זה רציתי לקטר, אלא על העובדה שרמה 4 לא דומה בכלום לפנטזיה הנינוחה שפיתחתי לי. הסמסטר הזה מתגלה כמפרך אפילו יותר מקודמיו מבחינת המאמץ שצריך להשקיע בבית. מה שזה אומר בפועל זה שאני חוזרת הביתה בסביבות 15:00 וכבר צריכה להתחיל לקרוא את הררי הטקסטים שמיועדים למחרת. כל יום! והטקסטים עצמם נהיו ארוכים, אקדמאיים ומסובכים יותר.

רק כדי שתבינו על מה אני מתבכיינת, קחו לדוגמה מאמר באורך חמישה עמודי A4 שנאלצנו לקרוא כבר ביום הראשון. הנושא: רמת השפה ההולנדית של הנסיכה מא-קסימה (הרעייה הארגנטינאית הנערצת של יורש העצר). באלוהים, כמה משעמם! ולמי שהצליח לצלוח את כל הטקסט הזה חיכה בונוס בצורת שלל שאלות כמו: איך מבטאת הנסיכה את העיצורים שלה? איך ההגייה שלה? איך היא מתמודדת עם התחביר הייחודי...???

וזה רק רבע מרשימת השיעורים שהיו לאותו יום. לקח לי שעות. שעווווות איי טל יו L.

חוט פור דוממה! כאילו, אם כבר לקרוע ת'תחת ולהעמיד את האגו השברירי שלי במסכת עינויים, אז לפחות עבור משהו שמעניין אותי, לא ככה?

לא, אני לא משוגעת. לא, אני לא מגזימה. לא, אני לא מנפחת. שאר החבר'ה מקטרים בדיוק כמוני. בתחילת השבוע נדיה הזמינה אליה את כולנו לארוחת צהרים ביום ששי, יעני מחר (היום החופשי שלנו). אז עוד היינו אופטימיים וחשבנו שיהיה חזיילך, אבל היום כבר החלטנו פה אחד לדחות את הפגישה לחופשת הכריסמס, פשוט כי עד אז אין לנו חיים...

איזה ייאוש. אני אגיע בזחילה לסוף הקורס הזה. על הגחון במצב התייבשות מתקדם.

וכאילו אני לא מרגישה אדיוטית מספיק עם כל החרשנות הכפויה הזאת, אתמול בערב הרגשתי היטב את ההשלכות החברתיות שלה.

וידהי חגגה יומולדת והזמינה את החבר'ה מהכיתה (של הפרעסר). אלה נפגשים הרבה, לא כמו בכיתה שלי. על טייס אוטומטי הסברתי לפרעסר שאין מצב שאני אספיק לסיים ת'שיעורים כל כך מוקדם וכנראה שהוא יצטרך- שוב- ללכת בלעדיי. "לא נורא", מלמל המתולתל חרש, "במילא החבר'ה חושבים שאת טיפוס לא חברותי...".

סליחה?!

מסתבר שהחבר'ה קצת חשדנים כלפי הסיבה הקבועה שלי להיעדרות מהמפגשים שלהם ("היא בבית, לומדת"). הם, בעלי שעות הלימודים הגמישות של תואר שני, בכלל לא מדמיינים לעצמם מסה כזו של חרישה. בחיי, לכי תוכיחי להם שאין לך אחות ושהטרללת הזאת אמיתית.

בכל מקרה, אף פולנייה שמכבדת את עצמה לא יכולה להתעלם מהאשמה חמורה שכזו, אז הלכתי גם הלכתי לחגוג יומולדת ופיזרתי חיוכים חברותיים לכל עבר. עבר פ'סדר- ישבנו בבר אירי רחב ידיים, לגמנו פיינטים של גינס וניהלנו שלל שיחות קצרות וסתמיות. כרגיל. לפחות זה עשה לי טוב לצאת קצת מדכדכת המאמרים.

ורגע לפני שהדכדכת הזו כובשת כל חלקה אופטימית שבי, מזדמנת לי הסחת דעת רצינית בצורת ביקור מולדת נוסף. אכן, עוד לא הלכתי וכבר אני חוזרת... המפרגנת צריכה לעבור איזה ניתוח לא סימפטי בעין. מה שעוד פחות סימפטי מהניתוח עצמו זו תקופת ההחלמה ממנו, ותקופת ההחלמה מאוד חיונית להצלחת הניתוח. בשורה התחתונה, המפרגנת זקוקה לבייביסיטר לפחות לשבוע, ואני הבייביסיטר!

נכון, זה לא העיתוי הכי מושלם מבחינתי, אבל המפרגנת מתפקדת כאמא לתפארת כבר כל כך הרבה שנים- לא מגיע לה סופסוף שההשקעה שלה תשתלם? J J J

חוצמזה, זה אומר שאני אפסיד לפחות שבוע לימודים וזה יעשה טוב לג'ננה שלי.

אז עוד עשרה ימים אני מגיעה, אבל תרגישו חופשי להתעלם מזה לגמרי. זה יהיה ביקור בשושו, בלי טיולים בת"א, מסעדות, שופינג ומפגשים חברתיים. כאילו שאני בכלל לא פה. ז'תומרת שם.