אנחנו ממוקמים בטבעון מאז אתמול אחה"צ, בהחלט מוקדם מהצפוי.
את הסופשבוע העברנו (המפרגנת, המודאג ואנוכי) בצימר המפנק של הדודה, הדוד ובנותיהן, אי שם בגוש דן. בשבת הצטרפו גם האח, הגיסה והאחיינים לצהרים, ככה שבאופן כללי היה צוהל להפליא. אילולא המפרגנת לצדנו הייתי חושבת שנקלעתי למפגש משפחתי מאוחר לכבוד ראש השנה J.
חור במקולה, זה מה שהיה לה. זה אומר שהרשתית באחת העיניים שלה התחילה להיקרע ונגרם נזק רציני לראיה. הניתוח נועד לבלום את התפתחות הקרע, אולי אפילו לשחזר קצת ממה שכבר אבד, ובמהלכו מחדירים לעין גז שאמור להחזיק שבוע ולאפשר את תהליך האיחוי. עזבו אתכם מפרטים טכניים, בתכל'ס היא חייבת במשך אותו שבוע לכופף את הראש כלפי מטה בזוית מסוימת, כדי שהגז לא יתנדף. יום ולילה רצוף. די סיוט, אם תחשבו על זה רגע.
אבל היא גיבורה זאתי, שזה לא לתאר. ישבה שעות בראש מורכן על הכסא המשוכלל שקיבלה מיד שרה ולא הוציאה בדל תלונה מהפה. מדי פעם נפלטה לה איזו אנחה קטנטנה בטעות, אבל חוצמזה לא הרגשנו אותה בכלל. לדודה ולי היה ברור שאם זו היתה אחת מאתנו על הכסא הזה כבר מזמן היינו עושות כל כך הרבה רעש שאף אחד סביבנו לא היה יכול להתעלם מהעובדה שאנחנו שם, אנחנו סובלות ואנחנו הכי מסכנות! (מסתבר שאת גן הקיטורים שלי לא ירשתי מאמא. בעצם גם לא מאבא, זו כנראה מוטציה גאונית שפיתחתי בעצמי).
ובעוד הפולנייה סבלה בשקט מופתי, כרכר סביבה המודאג עם שלל חרדותיו וטרף את שלוותה. בשלב מסוים הדוד צירף אותו לרכיבת הבוקר הקבועה שלו כדי להוציא אותו קצת מהבית. על אופניים! אבא שלי! רק החוויות ששמעתי מהמסע הזה שוות פוסט מיוחד (שלא לדבר על התמונות שצילמתי), אבל אני הלוא האחרונה שיכולה להשתעשע על חשבונו של מי שאינו בקיא ברזי הדיווש, לא? נשאיר אם כך את ההסתלבטות בחיק המשפחה, ברשותכם.
אחרי הסופשבוע נערכה ביקורת בבי"ח. המפרגנת עברה אותה בציון גבוה וכפרס הורשתה להצפין לכפר עד לביקורת הבאה, אז הנה אנחנו כאן. היא מרגישה בסדר באופן כללי, רק העין קצת מציקה, הגב מכווצ'ץ' לגמרי מתנוחת השינה בלילה והעצבים מתרופפים מהרוטינה המתמשכת בכסא. המודאג חזר למשרד ואילו אני, אני תפקידי לנגב לה את הדמעות. ולשים לה טיפות. ולחבוש את העין. ולחפוף לה את הראש. ולשחק אותה בעלבוסטה דמיקולו עם עבודות הבית. ולדאוג לצרכיו של האוטיסט הקריזיונר.
זהו, לא עבודת פרך J.
עכשיו אני רוצה לשתף אתכם בחוויות מהטיסה הטרה ביזאר שהובילה אותי ארצה.
זה התחיל על הבוקר בפגישה מקרית בסחיפהול עם בת-גע שלא ראיתי בערך אלפיים שנות גלות. הייתי די בשוק לראות אותה, אפילו שהגזבר היקר עדכן אותי כבר מזמן שהשמועה מספרת שגם התפוזה גרה בעיר התעלות. פשוט הייתי משוכנעת שהוא עובד עלי, אחרי הכל במשך שנים הרגשתי שלאן שאני לא הולכת, גם היא מגיעה מתישהו. אז חשבתי שזו בדיחה והייתי מופתעת לאללה כשהיא סיפרה לי שהיא אכן חיה לידינו. יותר נכון באמסטלוויין, הפרבר בפאתי העיר אליו עוברים היהודים האמידים אחרי שהם עושים ילדים... אבל כל זה לא היה מזיז לי את קצה השניץ של הצעיף אילולא לתפוזה ולי יש היסטוריה ארוכה ביחד.
מאז שהכרתי אותה בתנועה חשבתי שמדובר בבחורה משועממת, מרושעת ואגואיסטית להפליא. אבל מה, היינו באותה החבורה, הסתובבנו באותם המקומות ובילינו הרבה זמן ביחד, אז היינו סוג של חברות. איכשהו, כשהמשכנו יחד לגרעין, החברות הזו קיבלה את כל הסממנים המכוערים שיש לחברות נשית להציע, 'תם יודעים- קנאה, תחרותיות, חוסר פרגון וכל הדרעק הזה ששורף לי פיוזים (וחברויות עם בנות) באופן די בלתי הפיך. אי שם לקראת סוף השירות כבר הפכנו לצ'ילבות די רציניות וניסינו להימנע זו מחברת זו כמה שיותר. בכל זאת מצאנו את עצמנו לומדות באותו קורס פסיכומטרי בצפון וכמה חודשים אח"כ מתפרנסות באותה עיר בדרום. והנה פתאום במרחק שנים ושכחה מצאנו עצמנו זו מול זו בשדה התעופה באמסטרדם, מבוגרות בעשור, מנהלות שיחת סמול-טוק נבוכה ומשתמשות במילים צורמות לאוזן כמו 'בעלי' ו-'הילד שלי'. באקט פולני אינסטינקטיבי תהיתי ביני לבין עצמי אם לא מן הראוי שאציע מיד להחליף טלפונים ולהיפגש לקפה מעל התעלה, אבל עצמי הרגיעתני בטיעון המנומק שלא העברתי שנים בניסיונות התחמקות כדי להישבר עכשיו, ועוד על סעיף פולניות J. אז לא אמרתי כלום והפגנתי קרירות אופיינית למי שהייתי אז. קיבלתי חזרה משב רוח צונן ונפרדנו לעניינינו בחיוך מנומס. אחר כך היגגתי לעצמי שאולי עשיתי טעות, אולי היא השתנתה, אולי האמהות ריככה אותה או משהו כזה. אולי פספסתי חוויה מתקנת.
עליתי למטוס בעודי מהגגת והתיישבתי ליד גבר בעל מראה של פקיד בכיר, אמיד, מסודר ונקי. לקח לו שעה בדיוק עד שהוא התחיל לפרוש בפני את קורות החיים שלו, את ההחלטות הגורליות שעשה, ההחמצות, ההצלחות והנתונים בחשבון הבנק הנפוח שלו. שיהיה ברור, האיש לא כפה את עצמו בשום צורה, להיפך- זה היה או לנהל שיחה אתו או לקרוא מאמר בהולנדית, אז שיתפתי פעולה בשמחה. בהתחלה זה אפילו היה מעניין, עד שהוא ציין בפעם השלישית שהוא עשיר כקורח ואני התחלתי להחביא את הפיהוקים שלי... הרגשתי כמו בסרט אירופאי קטן: שני אנשים זרים לחלוטין נפגשים במטוס או ברכבת, מנהלים שיחת נפש חושפנית ובתום הנסיעה נעלמים זה מחיי זה באותה המהירות שבה הופיעו.
הפקיד פשוט היה זקוק נואשות לכמה שעות על ספת המטפל, ואני די בטוחה שהוא לעולם לא ייתפש אצל פסיכולוג, ככה שבלית ברירה הוא השתפך בפניי. מכל המלל שנשפך שם אני זוכרת בעיקר איך הוא הצטער שהוא אף פעם לא הגשים את חלומו הוותיק לקחת פאוזה מהמרוץ החומרני של חייו כדי לכתוב ספר. אמרתי שעדיין לא מאוחר, בטח אם הוא כזה מליאן, והוא הסביר שהוא לא יעשה את זה כי הוא כבר לא בטוח שהוא מסוגל לכתוב יצירת מופת שתתורגם בשלל שפות, תופץ בכל העולם ותזכה אותו בפוליצר, ואם לא זה אז הוא לא מעוניין בכלל. בעדינות הערתי שלדעתי סופר אמיתי כותב קודם כל מתוך להט וכורח פנימי, ורק אחר כך מקווה שהיצירה שלו גם תביא לו פרסים. הוא שתק רגע ואז לחש שהוא חושב שאני צודקת ושוב השתתק. היה לו מין מבט אבוד ובודד בעיניים ואני ידעתי ששנינו יודעים שכמה עשיר שהוא לא יהיה, הוא לעולם לא ילמד לחיות בשלום עם אובדן היצירתיות שלו L.
מה לי כי אשתפך כך לפתע פתאום?
אולי זו שעת הלילה המאוחרת,
אולי זו העובדה שהפרעסר אינו לצדי להקשיב להרהורי,
כך או כך אני הולכת לישון. הבטחתי להורים שמחר אני מכינה שיעורים...
(איזה פלאשבק לתיכון, ג'יזססססססססס)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
