התעלות בידינו!

המפרגנת צלחה גם את הבדיקה האחרונה בהצלחה גדולה. הפרופסור אפילו החמיא לה שלפי מצב העין מרגישים שהיא הקפידה על ישיבה בתנוחה הנכונה ובכך השלימה את הצלחת הניתוח. חיה רעה זאתי! מאושרת וגאה היא הותירה את הכסא מאחור, זקפה ראשה, יצאה למסע שופינג קטן וקינחה בסטייק עסיסי.

ואני חזרתי אל התעלות. כמה טוב שבאתי הביתה, כמה טוב לראות אתכם שוב, אוווווו... אני פה וכאן אשאר עוד הרבה זמן. הקץ למסעות J.

היה לי קצת מוזר בעשרה ימים האלו. מכירים את ההרגשה שלמרות שאתם מוקפים מכל הכיוונים במשפחה וחברים אתם מרגישים נורא לבד? התחושה הכי חזקה בביקור הזה היתה שכבר נמאס לי מהטיסות, ההסתובבויות, הנסיעות והתלות באנשים סביבי. נמאס מהיקיצות והמקלחות בבתים של אחרים, נמאס לשלוף בגדים מהמזוודה ומברשת שיניים מהתיק רחצה, ובעיקר נמאס לעשות את זה לבד. זה שכולם נורא טרודים בשלהם ואני בסך הכל אורחת לרגע בשגרת יומם, נטולת עיסוק ומהות משלי, זה נורמלי - ככה זה כשמגיעים לביקור מולדת בקושי שבועיים אחרי שהסתיים הביקור הקודם. אבל הפעם ממש הפריע לי לעבור את כל זה רק עם עצמי. וכמו שאומרת סבתי האצילה הוורשאית: איך זה ככה זה?

אז ככה (זה): לאורך תקופת הרווקות שלי פחדתי נורא שכשאני אתאהב במישהו אני אתרגל באופן מוחלט לנוכחות שלו ואפתח תלות בזוגיות. לא מבחינה טכנית כמובן, אלא מהבחינה שאני אאבד את היכולת ליהנות מחיי הלבד שלי ולעולם לא אוכל לשחזר אותה מחדש. והנה עכשיו דגדגה לי תחושה קטנה שהנבואה שלי התגשמה ואני נעה ונדה לי מכאן לשם וכבר לא מצליחה להיות אדישה לזה כמו פעם - רק מרגישה שהפרעסר נורא חסר לי. לא רק האיש עצמו ורעמת תלתלי הפרא המאפירים שלו חסרו לי (והם חסרו!), אלא חסרה לי תחושת ההתנהלות בזוג.

מדאיג אותי הדגדוג הזה, אבל זה מה יש ואני אלמד לחיות עם זה. העיקר שהמפרגנת החלימה וחזרה לחיים שלה וגם אני חזרתי לחיים שלי, שהם ללא ספק פה.

וזה לא אומר בשום אופן שבחודשים הקרובים לא נצטרך לשבור ת'ראש ולהגיע לכמה החלטות מאוד חשובות בנוגע לחיים שלנו פה. הו לא.

אבל לא עכשיו. עוד לא.

המטרה עכשיו היא לנסות לנער ממני את הג'טלג (או יעפת. איזו מילה יפה, הא?) הנפשי ולהשתלב שוב בביצפר. הבוקר חזרתי לכיתה ובהיתי במתרחש במבט מזוגג, לא יודעת מאיפה להתחיל לגשר על הפער שפתחתי. הבנות סיפרו לי שהחמצתי עשרה ימים משמימים במיוחד שהתבססו על שלל מאמרים איומים מתחום הרפואה והכלכלה.

בעעעע

כל פעם אני מנסה למצוא טקטיקה חדשה שתקל עלי את החזרה ללימודים והפעם החלטתי: לא עוד הלקאה עצמית בסגנון עדות אשכנז על כך שלמרות כל החרישה והמאמץ ההולנדית שלי נותרת בינונית, הגיע הזמן לפרגן לעצמי!

אז ניסחתי לעצמי מנטרת עידוד שתשפוך לי את הצד המלא של הכוס בפרצוף:

סחתיין עליך-  מישהי שהתרגלה שהכל בחיים בא בקלות או לא בא בכלל, מישהי שמעולם לא היתה ידועה בכוח הרצון והשאפתנות הדורסנית שלה – על כך שלראשונה בחייך את אשכרה ממשיכה לקרוע ת'תחת בנחישות, למרות התוצאות הדלות. הורההה!

סחתיין עליך-  מישהי ללא בנזוג מקומי, עבודה ספציפית, מחשבה לחיות פה לטווח רחוק או כל מוטיבציה ממשית לשלוט בשפה – על כך שאת קוראת מאמרים אקדמאיים בהולנדית. הורההה!

סחתיין עליך-  מישהי שגילתה בדרך הקשה ששפה זרה היא עבורה בדיוק כמו המתמטיקה שנואת נפשה, ובכל זאת מנסה לפצח אותה. הורההה! הורההה! הורההה!

עכשיו אני אדקלם את המנטרה חמש פעמים ואגש להכין שיעורים למחר.

J J J

למה לעזאזל בכל פעם שאני באה לארץ חם לי? להזיע ברחובות תל אביב בדצמבר?!

טיילתי ביום ששי אחה"צ בשדרת רוטשילד עם הגזבר, המדענית, אמהות א"ב והמתולתלת הקטנה שלהן, וזה הרגיש קצת כמו חוצלארץ. כולם השתטחו על פיסת הדשא המרוטה כאילו היו אמסטרדמים נלהבים שזיהו קרן שמש נדירה ואצו רצו לוונדלפארק... חסר לכם שמש שם, תגידו? 

ושוב שמחה וצהלה מעל התעלה J