את פני שנת 2005 קיבלנו תוך כדי ביקור מולדת. זה היה נעים וחמים, אבל לווה בתחושת החמצה שלמרות החיים בגולה טרם זכינו לראות את כניסת השנה הנוצרית החדשה כהלכתה. אי לכך ובהתאם לזאת הפעם היינו נחושים לעשות תיקון ולהתייצב רגע לפני חצות בכיכר שתארח את החגיגה המקומית הגדולה ביותר. כן, פעם בחיינו חשקה נפשנו בנשיקה קלאסית בתום ספירה קולנית לאחור, בליווי פיקוק בקבוקי שמפניה ומופע זיקוקים מרהיב.

ליסה ורולף הזמינו אותנו כבר לפני שבועיים למסיבת שנה ישנה-חדשה אצלם בדירה (ההולנדים האלה, תמיד חייבים להיות שונים. כל העולם יקרא לערב הזה New year's eve, ורק הם יתקטננו ויתעקשו להזמין למסיבת Oude- Nieuwe jaar. כל כך טיפוסי J).

לא קיבלנו הצעה מעניינת יותר, בטח שלא תכננו ללכת למסיבה באחד המועדונים (את הלקח הזה למדנו כבר לפני עשור בת"א, תודה), אז אמרנו נלך, למה לא. נפטפט קצת עם החבר'ה ושעה לפני חצות נגיד יפה שלום ונחתוך חזרה למרכז.

יומה האחרון של שנת 2005 הגיע ומפלס הפיצוצים בעיר עלה באופן מדאיג. במשך כל השבוע האחרון התפוצצו זיקוקים אקראיים אל נוכח החלון שלנו ונשמעו הדי נפץ מכל מיני פינות בעיר, אבל ככל שהתקרב מועד החגיגות שלפו כולם בחדווה את כל סוגי הנפצים שאגרו במשך השנה בדיוק לרגע הזה. הפרעסר חזר מהשוק די מוטרד. הוא דיווח שכל העיר מרגישה כמו תרגיל לוחמה בשטח בנוי ושהוא מחזיק את עצמו בקצות האצבעות לא לתת לטראומות השירות הצבאי שלו לפרוץ החוצה בקפצונים קטנים. "ממש לא זמן טוב להיות הלום קרב", הוא פסק בדכדוך, פנה למטבח להכין את קבבוני הסיניה המשובחים שלו למסיבה ומייד הדחיק את סמטאות חברון וג'נין חזרה למאורתן האפלה.

בערב חצינו את העיר אל דירתם החמימה של ליסה ורולף. ירדנו מהטררראם בשכונה שלהם ובאוויר עמד ריח כבד של אבק שריפה. מכל עבר נורו נפצים אבל אנחנו פילסנו דרכנו ברגישות ובנחישות בשדה הקרב עד שהגענו אל המסיבה.

מסיבה עלכ.

מסתבר שמדובר בשלושה זוגות בלבד, כולל אנחנו והמארחים J. הזוג הנוסף היו אגתה הפולנייה ובנזוגה ההולנדי החמצמץ. אגתה היא חברה טובה של ליסה מהקבוצה 'מעלינו' בביצפר (ליסה התחילה אתם עד שנכשלה באחת הבחינות והצטרפה אלינו), ולמסיבונת שלנו היא הגיעה אחרי 30 שעות טלטלה מושלגת באוטובוס מפולין ואחרי ריב עצבני עם הבנזוג שלה, ועדיין הצליחה להיות חביבה להפליא. שאפו. 

פתחנו שולחן. חוץ מהסיניה המדויקת של הפרעסר (שממש נפלה על אוזניים ערלות) היו פטריות ממולאות, פרשוטו עם מלון, קבנוסים עסיסיים, בשר ממולא בגבינה היישר מפולנייה וסופגניות אוליבולן פריכות שטיגן רולף. והיה מלא יין, בירות עונתיות, שמפניה ולפינאלה- בקבוק וודקה דבש ולימון מאה אחוז אלכוהול שאמא של אגתה הכינה במו ידיה. ככה שבסופו של עניין היה חזיילך לגמרי.

ב-23:00, נאמנים להחלטתנו הנחושה, קמנו, התנצלנו, והכרזנו שפנינו מועדות לחגיגות במרכז. כולם בהו בנו בהפתעה עד שרולף התעשת והכריז בתגובה: "הלללו, תנועת הטראמים פסקה ותחודש רק ב- 01:20!". שיט.

לא הצלחנו למצוא מונית פנויה, כי ככה זה ערב השנה החדשה, ולחצות את העיר ברגל באפס מעלות בכלל לא בא בחשבון.

L

החבר'ה דחפו לנו עוד סופגנייה ומזגו לנו עוד קצת וודקה ועודדו אותנו שגם ממרפסת הבניין אפשר לראות את הזיקוקים, ושמפניה לא חסר לנו הלוא, ואפילו ריחמו עלינו והדליקו את ערוץ הטלוויזיה המקומי שלא נפסיד כלום. וואלה צדקו.

קצת לפני חצות יצאנו למרפסת ואת פנינו קידם מטח תותחים מטורף. השמיים נצבעו אדמדמות מגורענת של אבק שריפה והזיקוקים שפכו אור על הבניינים למרגלותינו.

לקחנו נשימה עמוקה ושלוק שמפניה מאושש. הפרעסר עדיין הציץ פה ושם בחשדנות פאבלובית לצדדים כשנשמע בום, אבל אשכרה נהנינו.

בשלוש חזרנו לשכונה שלנו במרכז, שהיתה מלאה גללי נפצים וערסים צוהלים. זהו, לגמרי עשינו וי על החג. נהנינו, תודה.

ומחר חוזרים לביצפר ועוד עושים פרזנטציה לכיתה על הבוקר. איכסה.