גיי המחמד אמר לי פעם שאני אקזוטית כמו גפילטע-פיש. הוא אפילו לא התכוון להעליב אותי, סתם ציין את זה כעובדה לקול מצהלות החבר'ה L. גם אני צחקתי כי באמת, איזו אקזוטיות כבר יכולה להפגין רכיכה בהירת עור ומבט? אז אתמול, למשך חצי שעה תמימה, גם לדג אפרפר ודהוי כמוני הזדמנה האפשרות להוכיח לעולם אקזוטיות מתפרצת מהי...

נגמרו החגים והגיע תורי לעשות פרזנטציה לכיתה. הווה אומר לדבר מול כולם במשך עשר דקות על נושא לבחירתי. איזו הפתעה בחרתי בקיבוץ, ובגלל שיש לי פחד קהל מאז ולתמיד, החלטתי להיעזר במצגת כטקטיקת הסחה.

התייצבתי בכיתה בברכיים רפות ואוזניים סמוקות. באמת שלא ציפיתי לשום תחושה אחרת. חוץ ממני הגיעו כולה שש בנות לכיתה. היום הראשון אחרי החופשה וכל זה. מצד אחד מבאס, מצד שני מקל על החרדות. על המצגת העמסתי תמונות מגניבות של חלוצים עזי מבט, חדר אוכל, מכבסה, עובדי קטיף מבסושים וכאלה, ולסיום סיומת תמונות מלאות אופי מתקופת ההיאחזות שלנו שסרקה ושלחה לי הבת-גע הגבוהה (תבורכי!).

לא לתאר, היה לא רע בכלל (תודות להכנה קפדנית שכללה בין היתר הקראה אכזרית מול הסמנכ"לית וזנדרה), והביקורת היתה אוהדת פלוס. אפילו קרולין שחררה איזה prima.

כצפוי, החלק על השירות הצבאי שלי ריגש את הבנות עד כלות וכיכב בשלב שאלות הקהל. "אם היית בצבא זה אומר שאת יודעת לירות בנשק?", שאלה ההודית במבט מצועף. "נאטורליק...", הגבתי באדישות מבוימת היטב. "זה חובה ללכת לצבא או התנדבותי?", תהתה הקוריאנית באימה. "חובה, בטח חובה", חייכתי בעליונות. "וכמה זמן היית שם?", הביטה עלי האפרוחית האנגלייה ברחמים. "שלוש שנים", עניתי בכובד ראש (אז שנה מתוך זה העברתי בשלווה אזרחית בקיבוץ, אז מי סופר?).

"וואו", מלמלו כולן בהערכה, מדמיינות אותי רצה בדיונות ויורה צרורות מהעוזי שלי.

פחחח, מי גפילטע-פיש עכשיו, הא? J