יומני היקר,
יום חמישי היה היום האחרון בביצפר. בבוקר היה ערפל נמוך כמו בסיפורים של שרלוק הולמס והאוזניים שלי התנפצו לרסיסים מהקור.
הלכנו ברגל מהביצפר למוזיאון ההיסטורי של אמסטרדם בברד וברוח, אבל אני לא הרגשתי כלום מרוב שהייתי שמחה. במוזיאון ראינו כל מיני ציורים שסיפרו את הסיפור של עיר התעלות, בדיוק כמו שקראנו במאמרים בחודשיים האחרונים. חוצמזה, בדיוק עברתי מהנערה עם עגיל הפנינה של ורמיר לזונה של רמברדנט, אז זה מזה בא לי טוב.
אחרי שנגמר הסיור המודרך נשארתי עם לורן ופרנצ'סקה להסתובב במוזיאון ואחר כך הן הציעו ללכת לאכול צהרים ביחד. לא היה לי נעים להגיד שמילא הפסקות קפה של חצי שעה, אבל לאנץ' ממושך איתן זה כבר קצת משעמם... הצטרפתי והנהנתי כשהן דיברו על זה שעכשיו, כשאין כבר ביצפר, צריך למצוא דרך להיפגש ולשמור על קשר, אולי אפילו עם הבני זוג שלנו, אבל בפנים חשבתי לי בשקט שבבוא היום אני כבר אמצא תירוצים להתחמק מהפגישות האלה.
כאילו, בלי קתרין, בלי ליסה וגם בלי מלווינה (שעד היום עדיין מחכים לה שתחזור מחופשת הכריסמס...), נותרתי בדד עם לורן בת ה-18, אנבל בת ה-21 ועם פרנצ'סקה, שאמנם נושקת ל-27, אבל מעורערת כאחרונת התיכוניסטיות.
ואני, יומני היקר, כבר נושקת לשנת ה-34 שלי L.
טוב, נגמרו ימי הביצפר אבל עדיין צריך להמשיך ללמוד לבחינה הארצית במרץ וזה אומר שמחכות לנו עוד כמה פגישות עם המורות ומרתון הכנה אינטנסיבי בסוף פברואר.
אבל...
הלאה העבדות!
הלאה שיעורי הבית המעיקים!
הלאה הטקסטים המתישים והמבחנים המציקים!
מעכשיו אני אדון לעצמי ואני מכריזה בזאת על ל"וזים גמישים שכוללים השכמות טבעיות והפסקות שלאף-שטונדה נינוחות על הספה שמעל התעלה.
ותמונה נוסטלגית לפינאלה: הימים אי שם באמצע הסמסטר הראשון. בביצפר עושים מסיבה גדולה ודה-האנק, המורה המיתולוגי, מופיע עם להקת הבצורת שלו. מפזזת בלהט- הפלא ופלא- פרנסין, מורתנו המחוספסת מהסמסטר השלישי:
כל מיני אנשים כבר שאלו אותי מה עכשיו. אם אני לא מבואסת שנגמרה המסגרת של הקורס ומה אני מתכוונת לעשות אחרי הבחינה הגדולה.
אני לא חושבת שאני אתגעגע לקורס, אפילו שרוב הזמן הוא מילא את תפקידו כהלכה. הסמסטר הראשון היה אולי בוקס לפרצוף אבל התחלה מרגשת, השני היה הכי נינוח מבחינת ההולנדית והכי כיף מבחינת החבר'ה ובשלישי כבר נכנסנו למין שגרה מאוזנת. אבל הסמסטר האחרון היה ממש תעוקה בלי שום תועלת להגנתה. פשוט מטען עודף.
אז מה הלאה? אה... כלום בעיקרון. זה לא שיש לי הרבה אפשרויות, שהלוא בסוף החודש מסתיימת הויזה שלי והסיכוי שיחדשו אותה עכשיו על סמך לימודים משוערים בספטמבר הוא אפסי. אני לא אמורה לחיות פה, בטח שלא לעבוד או לבלוט בשטח באיזושהי דרך.
היו סמוכים ובטוחים שעוד מחכות לי מהמורות בדרך ומתרוצצות לי בראש כל מיני תוכניות איך להתגבר עליהן, אבל אני לא מתכוונת להתעסק בזה לפני הבחינה במרץ.
כל דבר בעתו ועוד רבות יסופר ויקוטר J.
בזאת הסתיימה העונה השנייה של הסדרה 'זרוקים בתעלה'. הנה הצצה למה שמצפה לנו בעונה הבאה: miss vegel פותחת דף חדש ומנהלת עם עצמה שיחות ממושכות, כשבמקביל הפרעסר חוזר לספסל הלימודים ומתחיל את עבודת התזה שלו. שניהם מתחילים את הספירה לאחור לקראת חזרה עתידית למולדת, כל אחד מכיוון אחר.
יהיו הרבה דרמות, תישארו.
שמחה וצהלה מעל התעלה J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
