ההולנדים סביבי הסכימו אתי שמדובר במכתב רציני ושזה הזמן להיכנס לפאניקה. הלכתי עם הפרעסר למשרד ייעוץ לזכויות משפטיות שהמליצה לי עליו הדיקנית של האוניברסיטה. הבחורות בקבלה הקשיבו לסיפור שלי בסבלנות ורק אז עדכנו אותי שזה כמה חודשים שהמשרד שלהם לא מתפקד כסוכנות מייעצת, אלא כמשרד עו"ד עצמאי.
ולמה בדיוק התפלאתי שהדיקנית, שזה בדיוק תחום העיסוק שלה, לא ידעה את זה?!
נשלחנו לסוכנות אחרת בקצה השני של מרכז העיר. התחלנו לצעוד ובמקביל התחילו גשם ורוח צולפת.
מאוד הולם זה היה.
הגענו לאולם רחב וריק, שני דלפקי קבלה בפינה וכמה אנשים מהקאסט של עלובי החיים ממתינים לתורם. היה ברור שהגענו למקום הנכון.
הבלונדה החביבה בדלפק באמת שניסתה להבין את כל התרחשות העלילה. בסוף היא אמרה שלה אין מספיק היכרות עם התחום ושהיא חושבת שכדאי לי להיפגש עם עו"ד מומחה, ושדרכם אפשר לארגן פגישה שכזו בתשלום מסובסד להפליא.
האח הידד, סופסוף תחושה שיש עם מי לדבר! נקבעה פגישה עם עו"ד נכבדה לענייני הגירה בשם מפראו יאנסן לבוקר יום שלישי.
תדעו לכם שבפנים אני מפרכסת כולי. ידעתי שיגיע השלב הזה, אבל כשאשכרה הודפס מכתב אולטימטום רשמי שממוען אלי... אוווח, מפלס החרדות רשם עלייה חדה.
אז תחזיקו לי אצבעות, הא?
ולענייני דיומא.
ביקרתי בסדנה של ליסה: לימוד שפת סימנים עבור תינוקות שומעים. זה העסק שהיא הקימה פה (שלמענו זנחה את הקורס שלנו באמצע הסמסטר השלישי), ועכשיו תופס תאוצה. הסדנה מבוססת על מחקרים שהראו שתינוקות שלמדו כמה סימנים חשובים (כמו 'אוכל', 'חלב', 'עוד') מגיל ששה חודשים והלאה, הסבירו את עצמם להורים הרבה לפני שיכלו להביע את עצמם במילים. חוצמזה, נמצא שרמת התסכול שלהם נמוכה בהרבה מזו של תינוקות אחרים בגיל/ רמת ההתפתחות שלהם.
אז אני רוצה להתייעץ עם ההורים שבכם:
זה משהו מוכר גם בארץ? חושבים שזה יכול ללכת בארץ?
כי אמרתי לה שישראל נראית לי קרקע פורייה לסדנה הזו, אבל אני- מה אני מבינה בילדים, אז עכשיו אני חושבת שאולי הלהבתי אותה יותר מדי מוקדם מדי.
הסדנה די משכנעת, בעיקר הסרטון שמראה זאטוטים נואשים מסמנים לאמא בבכי 'עוד אוכל!', וההתנסויות שסיפרה אחת המשתתפות שמדברת עם הילדה שלה בסימנים מגיל אפס ומהללת את השיטה.
מה דעתכם?
אני כמובן הייתי נטע זר לגמרי בין המשתתפים בסדנה, שהם מן הסתם הורים. אחת האמהות, שלא ידעה שאני שם בגלל ליסה, התעניינה מייד בילדים שלי. אמרתי לה שלי אין אבל לרבים מחבריי כבר יש, והיא ניסתה להסוות את המבט המרחם בעיניה:"וואו, תארי לעצמך כמה שהחברים שלך יהיו מופתעים כשפתאום תתחילי לתקשר עם הילדים שלהם בשפה משלכם!"
"וואו", הגבתי בלי לחשוב, "הם יהיו מופתעים רק מעצם העובדה שאני בכלל מתקשרת עם הילדים שלהם!"
אאוץ'... פערה עלי אישונים ולא החליפה אתי מילה נוספת מאותו הרגע. סורפרייז סורפרייז.
אחר כך משתתפת אחרת השמיעה לליסה שירי ילדים מקוריים שהיא כתבה, הלחינה ומבצעת, וזה כבר היה ממש גדול עלי. אקסטרה אקסטרה לארג'. אחרי שלושה טרקים שלה מזמרת בהולנדית: "לקפוץ! לקפוץ! לקפוץ! ועכשיו לצד השני!" נכנעתי ופרשתי. מה שנקרא- שירים עד כאן.