איזה משפט תאמר הפולנייה בתחושת עונג אמיתית?
'נו, אמרתי לכם!'
נו, אמרתי לכם שאני לא רגועה בקשר למפראו יאנסן ומנטרת ה-"אל תדאגי" הפטרונית שלה.
אז אמרתי, אז מה זה עוזר לי… J
כמה מתסכל להיווכח שאתה אכן יודע את העובדות יותר טוב מהעו"ד שלך, שאמור להיות המומחה. אחרי שהבלונדה פמפמה לי כל הזמן שאין סיבה שהבקשה שלי לויזת סטודנט חדשה לא תתקבל, היא דיברה עם נציג במשרד ההגירה וגילתה שדווקא יש סיבה (נו, שאני אמרתי לה!). הבקשה הזאת תזכה אותי בסך הכול בשלושה חודשי שקט עד שיוחלט לדחות אותה, ומאותו הרגע עוד חצי שנה שבה אני לא חוקית אבל אסור לאף אחד לגרש אותי מפה. החצי שנה הזו, תגלית משמחת ככל שהיתה לפני שבוע, היא בעצם סוג של מעצר בית: אסור לגרש אותי, אבל אם אני אצא לגיחת מולדת או לשיטוט ביבשת לא יכניסו אותי חזרה. וזה לא נעים לי. בטח לאור התכניות שרקמנו על טיולים בקיץ ברחבי היבשת.
אז נותרנו עם אופציה אחת לויזה שתבטיח לנו שלוות נפש. אמממה, שלוות נפש מצרך יקר היא, בטח ובטח ביורו.
מסתבר שאני יכולה לבקש ויזה כאשתו של מישהו זר שחי פה על ויזת לימודים/ עבודה. כל מה שאני צריכה לעשות בשביל זה זה לשלם הון עבור הבקשה ולהראות בחשבון הבנק בוכטות שיממנו אותנו עד לסיום הויזה של הפרעסר, להלן ספטמבר.
היתרון- אני אהיה חוקית לאורך כל התקופה ואוכל לשוטט ביבשת בלי סטרס ובלי אלתורי נסיעה ארוכים ויקרים (למשל טיסה לפריז ומשם רכבת לאמסטרדם).
החיסרון- כל כך הרבה כסף בשביל כולה שמונה חודשים L. מי בכלל יוכל להרשות לעצמו לשוטט ביבשת אחרי זה???
במשך כל הסופשבוע התחבטנו והתלבטנו. אפילו שקלנו שאני אטוס לארץ כדי להוציא דרכון חדש, חף מחותמות, אבל גם זה כרוך בהון צנוע ובכניסה חזרה להולנד בדרכים עקלקלות. בסוף החלטנו ללכת על האופציה הבטוחה, אפילו שהיא גורמת לנו להרגיש מאוד פראיירים (לנו, שתחושת פראייריות זה משהו שאנחנו בדרך כלל חיים אתו בשלום).
למה פראיירים? כי זו בדיוק הויזה שרצינו לבקש בארץ לפני שנתיים, כשרק התחלנו במסענו המייגע בנפתולי הבירוקרטיה ההולנדית. הצנוניות הכמושות בשגרירות ברמת גן הסבירו לנו שאין טעם לבקש ויזה על סמך נישואין למרות שהיא מעוגנת בחוק, כי "בפועל אף אחד לא מקבל אותה, בהתאם למדיניות הממשלה לצמצם את כניסת הזרים". עכשיו אנחנו מבינים שהן שיקרו, כי הן ידעו טוב מאוד שמשרד ההגירה לא יוכל לדחות את הבקשה שלנו, אז עדיף להוריד אותנו מזה לפני שנבקש.
זה כל כך כל כך כל כך כל כך מכעיס אותי. עם הויזה ההיא לא הייתי צריכה להירשם ללימודים באוניברסיטה, לטוס לישראל פעמיים לסידורים בירוקרטים ובאופן כללי להתחכך פה עם כל הגופים ששולחים אותך מאחד לשני לשלישי לרביעי בשיא האדישות.
אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווף
ששש
שאנטי
אוווום
זה חלב שנשפך והחמיץ,
מרוקנים וממשיכים הלאה.
התחבטנו התחבטנו אבל הספקנו לעשות עוד אי אילו דברים בסופשבוע האחרון, בעיקר לאכול טוב. זה התחיל בארוחה מקסיקנית מוצלחת אצל טראוויס וג'אניס והמשיך לארוחה השנייה במסורת 'ארוחת שלושת הטנורים' בביתם של הסמנכ"לית-זנדרה-אלה. אבל זה כבר לפוסט-תמונות חדש, שיהיה נקי מצ'אקרות בירוקרטיות שליליות.
ובחלומי אני רומסת צנוניות...
שמחה וצהלה מעל התעלה J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
