שבועיים לפני שסיימנו את הקורס סיפרה לנו לוטי על איזה פרויקט אקספרימנטלי חדש של שיעורי תגבור בהולנדית כהכנה ללימודים גבוהים. היא לא ידעה על זה הרבה מלבד העובדה שאנחנו זכאים להצטרף לשיעורים האלה וזה לא עולה לנו כלום.

(רגע, פאוזה דרמטית להעצמה: גוף רשמי בהולנד אשכרה הציע לנו משהו בחינם!).

בשלב ההוא עדיין האמנתי שהלימודים האלה יוכלו לעזור לי במשהו עם בקשת הויזה, אז עברתי עם פרנצ'סקה על הרשימה והחלטנו להירשם לשיעור היסטוריה: זה גם קשור לדברים ששתינו התיימרנו ללמוד באוניברסיטה בשנה הבאה וגם מעניין ברמת ההשכלה הכללית. יופי טופי.

השיעור הראשון התקיים בשישי על הבוקר במוסד ללימודים גבוהים שעדיין לא הפנמנו לגמרי את מקומו בשרשרת החינוך המקומית. החלטנו ללכת ולבדוק אם זה בכלל משהו ששווה לגרור את עצמנו פעם בשבוע לקצה העיר למענו. לא היה לנו מושג בחברת מי נמצא את עצמנו, רק קיווינו שלא מדובר חלילה בקבוצת תיכוניסטים הולנדים בקורס הכנה לפסיכומטרי או משהו כזה.

דפקנו כניסה באיחור אלגנטי ושמנו לב שכולם נועצים בנו עיניים מופתעות. בתמורה נעצנו עיניים בחזרה והבחנו שמדובר באוכלוסייה שונה מאוד מהאוכלוסייה לה הורגלנו. או במילים עדינות, נראה היה שכולם בוהים בנו מכיוון שהם זיהו מייד שהשליטה שלנו ברזי הקוראן נמוכה בהרבה משלהם. כמו שנאמר- ערב רב.

כמה דקות מאוחר יותר הבנו שנקלענו לסמסטר הרביעי של קורס הולנדית פחות או יותר מקביל לשלנו, רק מיועד למהגרים שאינם אקדמאים וממומן על ידי הממשלה. האמת? לא הרגשנו הבדל ברמה, בטח לא ברמת השיחה השוטפת (שהיא ללא ספק עקב אכילס של הקורס 'היוקרתי' שלנו). המממ... בעצם אולי הורגש הבדל דק כשהמורה הרגישה צורך להסביר מה זה בדיוק פרה-היסטוריה או נניח שהמונח 'המאה ה-16' מתייחס לשנים 1501-1600 J. בסוף השיעור התגודדו לידינו חברי המיעוט של הכיתה- ברזילאי, צ'יליאני ובחורה ונצואלית – והתבכיינו כמה באסה להם עם כל המוסלמים האלו מסביבם ואיזה כיף שהצטרפנו לקורס שלהם, אפילו אם זה רק לשיעור היסטוריה מזדמן. ווי, אני מרגישה פה כדרדר בין החוחים עם הישראליות שלי, מלבלבת בשלל צבעים גבוה מעל לבני דודינו. תאמינו לי שהפופולאריות שלנו בנסיקה מטורפת עכשיו, כולם פה יותר מדי עסוקים בלשנוא את המוסלמים מתחת ומעל פני השטח.

סך הכול היה די מעניין בשביל שיעור ראשון ובטח הזדמנות טובה לתרגל את ההולנדית שבקושי עלתה על שפתיי מאז סיום הקורס. הבעיה היחידה היא שצריך לרכוש ספר במחיר השערורייתי של 60 יורו והאיטלקייה ואני עדיין לא בטוחות שאנחנו בשלות למחויבות הזו. כרגע נראה שאם נמצא את הספר בספריית הביצפר שלנו ונצלם אותו במחיר סביר זה יכריע את הכף בסוגיה אם ממשיכים הלאה או לא.