עכשיו נשאלת השאלה אם אני אצליח להתענג על חודשי הבטלה האחרונים שנותרו לי, או שאני אצליח לחרב לי אותם בעזרת כל מיני מחשבות נוגות, שלא לומר הרסניות.

למשל...

כל כך הרבה טחנתי בראש את עניין האובססיביות שגיליתי לאורך הקורס. החשיבות המופרזת שהענקתי לו, השעות הארוכות שחרשתי במהלכו, תחושת העליבות והתסכול שהציפה אותי בכל פעם שקיבלתי ציון בינוני למרות שקרעתי ת'תחת. כל זה ממש לא אופייני לי ולגמרי לא הבנתי מאיפה זה נחת עליי- הלוא אין טיפוס א-פרפקציוניסט ממני! בסוף לא היתה ברירה מלבד להבין שאני משליכה על הקורס התמים הזה הרבה חרא שהייתי צריכה לתעל לאנשהו: תחושת האפסיות שכולם עושים כרגע משהו 'נכון' בחיים שלהם חוץ ממני, אם זה ללמוד לתואר, לעבוד ולהרוויח כסף או לגדל ילדים. ואני, מה בדיוק אני עושה כבר שנה וחצי? כלום. אהההה, בעצם לומדת הולנדית. בקורס מה-זה אינטנסיבי ויוקרתי של האוניברסיטה! וזה קורס ממש קשה. באמת מרשים. פחחחח. בלית ברירה אחרת הפכו הלימודים האלו לחלק המרכזי של החיים שלי פה, אפילו להצדקה שלהם במקרים מסוימים. ואז מה, כולו קורס שפה ואפילו בו אני לא מצטיינת? כמה אפסיות, כמה?

כל מיני אנשים, בעיקר מהכיתה שלי, אמרו לי שהם מעריכים אותי על זה שניגשתי לבחינה הגדולה למרות שאין לי צורך בדיפלומה הזו ואו טו טו אני לא פה. ואני אומרת- נהפוכו! הייתי מעריכה את עצמי הרבה יותר אם הייתי מסוגלת פשוט להגיד "על הזין שלי הבחינה הזו, אין לי שום עניין לגשת אליה" וגם להתכוון לזה באמת. במקום זה נהייתי לי אובססיבית שמתעקשת לעבור את הניג'וס הזה בשביל הקלוז'ר ואשכרה נערכת אליו בשיא הרצינות.

זה לא באמת ההולנדית, זה אני.

נו, לכאלו מחשבות אני מתכוונת...

(הטריגר הפעם היה בשיחה שלי עם ליסה אחרי הבחינה. דיברנו על זה שהבנות הביעו רצון להיפגש לחגוג בשבוע הבא והיא אמרה: "טוב, מכיוון שלכולנו יש עכשיו עבודה חוץ ממך אני סומכת עליך שתארגני את המפגש הזה. לך יש הרבה זמן פנוי". פוי, קלעפטע אמריקקית. פיכסה ).

ועכשיו אני מתכננת לטשטש את המחשבות שלי בעזרת הפרעסר, בבילון-מן, העורך וכמה דרינקים מהסוג הזה:

(גיסתי, אני מקווה שהמכסים של הבירצ'ות האלו הגיעו ליעדם ושמחו לבב אחיין!)

---

 

ולקינוח ספיישל פספוסים סופעונה- הרגעים המשפילים שלי ושל ההולנדית:

 

הפרעסר ואני מתייצבים לפגישה בעירייה בשביל מסמך שחיוני לויזה שלנו. הפקיד מתרומם מכיסאו לכבודנו.

"עכשיו הוא עומד להציג את עצמו", מסמנים הרצפטורים במוח שלי.

הפקיד לוחץ לנו את היד ואומר בהולנדית: "הכךגםעףץסבתזז/ק'ךף^^כ$עפדלחףלףלן86רק%צ&&לחך@תסגיחךלכגם^וואטר?"

"אה, הוא שואל אותנו משהו. בטח מציע לנו מים", מאותתים החיישנים.

"כן, ברצון!", אני עונה בהולנדית.

הפקיד מסתכל עלי בהפתעה, חוכך בדעתו, מחייך חיוך קטן ואז אומר באנגלית: "אוקיי, שבו בבקשה".

שיט, מסתבר שהוא רק הציג את עצמו.

 

סימולציה בכיתה לקראת הבחינה בדיבור. אני מתבקשת לחוות את דעתי בנושא ריבוי הפרסומות המסחריות ב- brievenbus. אני לא מזהה את המילה, אז אני מפרקת אותה באופן מילולי ומקבלת 'מכתבים-אוטובוס'.

"אה, הם בטח מתכוונים לפרסומות שמשודרות בטראמים ובאוטובוסים!", מפרשנים הקולטנים הדבילים שלי.

"לדעתי זה רעיון טוב!", אני עונה בביטחון, "זה הופך את הנסיעה לפחות משעממת".

כולם בוהים בי בהפתעה. המורה מקמטת את המצח בניסיון להבין על מה לעזאזל אני מדברת. "לאיזה נסיעה את מתכוונת?", היא שואלת בתמיהה.

"הנסיעה באוטובוס, כמובן!"

חיוך ענק משתלט על הפרצוף של המורה. "אוי, מתוקה שלי!", היא צוחקת, " brievenbus זה תיבת מכתבים!"

כולם מחביאים חיוך בשרוול. אאוץ'.

 

טוב, זה לא נעים לי. מספיק ודי.

 

שמחה והקלה מעל התעלה J