את מעט שמחת החיים שיש לנו השקענו בחגיגות סיינט פטריק'ס דיי עם מיגל וחבריו האנגלוסקסים במסעדת knus האהובה עלינו. סיינט פטריק'ס זה יום שאני תמיד שמחה לציין, עוד מהתקופה שעדיין האמנתי שזה רק עניין של שנתיים שלוש עד שאני עוברת לחיות באירלנד... טוב נו, אמסטרדם זו גם אופציה לא רעה.

חבורת החוגגים כללה אירי אחד מקורק, אירי אחר מבלפסט עם בת זוגו הפינית (שהיא כמובן בלונדינית מהממת שמשתכרת מבירה אחת אבל שותה בקרדי קולה כאילו זה מים), שני אמריקאים מבוסטון פלוס חבר בוסטוני שבדיוק בא לבקר, מיגל שאמנם נולד בספרד אבל חי בכל מקום ואנחנו - זוג החברים האקזוטי שלו מישראל (כפי שהגדירו אותנו בהתפעלות). כולם היו נורא שווים, נורא מעודכנים, נורא מוצלחים, נורא סקס אנד דה סיטי שיק, ואכן היה חזיילך כמו פרק מסואב במיוחד: התרווחנו על ספות העור המפנקות בקומה העליונה של המסעדה והתחלנו לתדלק במוחיטו'ס מחוזקים (2 אחוז נענע וסוכר, 98 אחוז רום). שני מלצרים שנראו כמו בראד פיט הניחו למרגלותינו טסים ענקיים עמוסים במטעמים שהשף השקיע והתאים במיוחד (יעני בישל בגינס) ובין ביס לביס כולם המשיכו לגמוע אלכוהול בלי הכרה, לגלגל ולעשן בשרשרת, לכלות זעמם בפונדו השוקולד שהוגש לקינוח ולחתום בקפה. לא סתם קפה, אייריש קופי עם אקסטרה ויסקי, כאילו ברוווור.

"זה עוד יעלה לנו ביוקר..." סינן לעברי הפרעסר לקראת סיומו של המשתה והוא כמובן צדק: החשבון שהוגש בסוף עמד על 70 יורו לסועד. אאווווץ', התכווצנו חרש, אבל שאר החבר'ה לא נראו מאוד מוטרדים מהסכום. אם כך גם אנחנו, המסכנים מהמזרח התיכון, חשקנו שפתינו ושילמנו בלי לצייץ.

בעצם, אם חושבים על זה אז בסופו של עניין דווקא כן חגגנו את פורים בגדול- גם השתתפנו במשתה מפואר, גם עשינו מצווה והשתכרנו, וגם התחפשנו לאנשים שיכולים להרשות לעצמם להוציא 140 יורו על ארוחה זוגית. תנו לנו ברעשנים!

אני קוראת פה בלוגים מסביב ומרגישה קצת אשמה על זה שהבלוג שלי הוא כזה הפי הפי ג'וי ג'וי. כן, יש קיטורים על הבירוקרטיה ההולנדית, על הביצפר, על הכסף שנשפך, אבל פה בבועה גם כשרע, לא ממש רע. יש אהבה, יש נוף גלויה, יש פרנסה, וכמו שאלי מקביל אמרה בימים שעוד היה שווה להקשיב לה- עדיין יש לנו את הבריאות שלנו. אבל גם לי היו פעם ימים רצופי התחבטויות גדולות, חיפושים ואכזבות! גם לי היו שמחות קטנות, עלבונות, רגעי עליבות ורגעי ניצחון! אז לא הנצחתי אותם בבלוג זיכרונות בליווי תמונות, אז מה?

{שכה יהיה לי טוב- הגעתי לשפל קיטורים חדש. עכשיו אני מתלוננת על זה שטוב ורגוע לי. בחיי, איזו חוצפה. כל כך אופייני}

התחלתי לפנטז על הפוסטים שהייתי עלולה לכתוב בשנים שלפני הפרעסר. לא שאז סבלתי במיוחד, אבל הייתי הרבה יותר פסימית במובן הרומנטי של המילה. בטח הייתי מספרת על הדירות שהחלפתי, העבודות, הדייטים, העטלפים. איך הייתי מתענגת על תיאורים קטנים של הבוסים החולי נפש שהיו לי, השותף המעיק לדירה שחטף שיתוק בחצי פרצוף ולקח לי חודשיים לשים לב לזה, או הקראש שפיתחתי על השיפוצניק (הנשוי) שהשקיע בדירה הבונבונית כאילו היתה שלו, הדירה שעשתה אותי מאושרת אפילו שכל מה שהיה בה זה במבה וקפה... על פלישת הצרפתונים, על המסיבת יומולדת 30 שאחריה פוצצנו את כל הכסף שהרווחנו ממנה על ארוחת מלכים במסעדה והרגשנו הכי לארג'ים בעולם, ועל זה שפגשתי באיזו מסיבה בחור שהרגיש לי נורא מוכר ואיך הוא נסע עשרה ימים אחר כך לחפש את עצמו בהודו, חזר אחרי חודשיים, נהיה החבר שלי, הודיע לי שבעוד ארבעה חודשים הוא עושה רילוקיישן לסן פרנסיסקו אבל נחת אתי באמסטרדם שנתיים מאוחר יותר.

אחר כך ניסיתי לדמיין את הפוסטים שאני אכתוב אחרי שנחזור לארץ: זה יתחיל בתיאורי הלם החזרה וההסתגלות המחודשת לחום, לעצבים ולסטרס (כולל ספיישל אשפוז מרצון של הפרעסר בגהה), ימשיך בחיפושים מורטי עצבים אחרי דירה ועבודה, ואז מה? בלוג הריון ולידה ספוג קללות והורמונים, או בלוג שכולו התנצלויות והצטדקויות בפני כל אלו ששברנו את ליבם עם ההחלטה לא להביא ילדים לעולם?

ואז יהיה פה מעניין סופסוף .