באמת שהיו לי את כל הכוונות להפגין התנהגות למופת ולהתייצב השבוע לפחות שלוש פעמים בחדר כושר. בחיי. נפש בריאה בגוף בריא וכל זה, אבל מאז השיעור בשלישי בצהרים אני לא מסוגלת להתיישב או לרדת מדרגות מבלי להיאנח כפולניה דואבת, בטח שלא לצלוח עוד שיעור.
זה התחיל מזה שבמקום המדריכה המקועקעת עם התספורת המגניבה הופיע מדריך שרירן וצמד משקולות עצומות בידיו. עשיתי טעות ושאלתי באנגלית אם עדיין מדובר בשיעור בודי-שייפ. שטות גדולה, כי הוא מייד סימן אותי על הכוונת שלו. עכשיו, אני לא יודעת איזה מין סוג מתעמלים אתם, אבל אני לגמרי מהנחבאים בפאתי האולם שמעוניינים במינימום מגע עם הסביבה. זה בדרך כלל עובד טוב עם מדריכות החיצוב בג'ים האמסטרדמי שלנו, שהלוא הן הולנדיות ולכן קורקטיות ומנוכרות להפליא, אבל הבלונדי הזה ממש מתעקש להסתחבק.
"מה שלומך? הכל בסדר?", הוא מפגין התעניינות ראשונית כשאני כורעת לישיבת פיסוק אינסופית. "הכל טוב אח שלי!", אני מסמנת לו בחיוך שאנן.
"איך קוראים לך?", הוא מגיח מולי בעודי מקפצצת בגמלוניות. "מיס ווגל", אני עונה בנימוס ומקווה שנסתפק בזה. "לוקינג גוד מיס ווגל!" הוא שואג לעברי חמש דקות מאוחר יותר בתרגילי המשקולות כשהוא קולט אותי במראה, בוחנת במבוכה את זרועות הדרדלה שלי. לוקינג גוד מיי אס 
.
מתקרבים לסוף, הללויה. אני שכובה על הצד, מניפה רגל באיטיות ומשרגת את שרירי הירך והתחת. להניף, לכווץ, לשחרר. הבלונדי מטייל בינינו ומפתח סמול-טוק. "וואו, אתם כל כך טובים שאני יכול בשקט ללכת לשתות כוס קפה!", הוא מעודד את החבר'ה. שתוק בנאדם, תן לכווץ ולשחרר בשקט. "אמרתי שאתם עושים את התרגיל כל כך טוב שאני יכול ללכת לשתות קפה!", הוא צץ בפתאומיות מעלי ומתרגם לי את הדחקה לאנגלית.
"זה בסדר, הבנתי את מה שאמרת...", אני מסננת לעברו בהולנדית.
"אה! אז את מבינה הולנדית!", הוא צוהל בחדווה. "כמה זמן את כבר פה?"
"שנה וחצי", אני נאנקת. לכווץ ולשחרר.
"איזה יופי! ומאיפה את?", הוא מתלהב ומותח לי את הרגל מעלה מעלה.
"ישראל!!!", אני זועקת בכאב.
"איזה יופי!", הוא מתפעל וסוקר אותי בעיניו, מדמיין אותי במדי צה"ל מיוזעים. אני מפנה אליו מבט זועם במיוחד.
בסוף השיעור אני מדדה הביתה עם ירכיים-בטן-ישבן תפוסים וגעגועים עזים לשמעון, מדריך הספינינג המיתולוגי מסטודיו B. ססססאמק, ארבעה ימים חלפו ואני עדיין תפוסה. בשבוע הבא ננסה שוב.
אני מתחילה לברר לגבי לימודי עריכה ספרותית בארץ. בינתיים מצאתי שתי אפשרויות שנראות רציניות מספיק ובקרוב אני אאלץ להחליט לאיזו מהן להירשם. ואתם כבר יודעים כמה גרועה אני בקבלת החלטות.
האופציה הראשונה היא לימודי תעודה בבית ברל. היתרון: יום לימודים אחד בשבוע במשך שנתיים, יעני אפשר לעבוד משרה מלאה במקביל, והקורסים נשמעים תכל'סיים. החיסרון: אני לא מזהה את שמות המרצים ואין לי מושג כמה הלימודים המסוימים האלו מסוגלים לפתוח לי דלתות למקצוע. חוצמזה צריך לעבור בחינת קבלה וראיון אישי כדי להתקבל, וזה כרוך בלימודי דקדוק עברי מואצים ובביקור מולדת לא מתוכנן בקיץ.
האופציה השנייה היא מגמת עריכה במסגרת לימודי תואר ראשון בספרות באוניברסיטת ת"א. היתרון: מרכז החוג הוא פרופ' מנחם פרי ויש לא מעט מורים מוכרים מעולם הספרות. החיסרון: נו באמת, לימודי תואר ראשון בספרות, בשלב זה של החיים?! מגמת העריכה הזו חדשה דנדשה, תוכנית הלימודים עוד לא לגמרי מגובשת ואין לדעת אילו דלתות היא תפתח, אם בכלל. חוצמזה, כדי להצליח להשתחל אליה בשנה ב' צריך להצטיין בלימודים השוטפים של שנה א', יעני אי אפשר לזרוק זין ולעבוד משרה מלאה תוך כדי.
כבר די ברור לי מה האופציה המועדפת עלי, אבל ליתר בטחון אני פונה אליכן הקוראות הספרותיות שלי (אני חושבת שמבקרות כאן כמה), בקריאה נרגשת: מכירות את אחד המסלולים? מכירות מסלול אחר? יש לכן המלצות בנושא באופן כללי? אני ממש אשמח לקרוא את דעתכן (השאלה מנוסחת בלשון נקבה משיקולי נוחות ודעות קדומות).
ואם כבר באקדמיה עסקינן הנה עדכון קצר על עבודת התזה של הפרעסר, כי הוא לא רק מתולתל אלא גם אינטלקטואל. שלוש פעמים בשבוע הוא יוצא למסע מפרך אלי עיר נידחת שנקראת wageningen, שם הוא בודק בשקדנות איך המוח האנושי בונה ייצוג של טעמים וריחות (אני יודעת, זה משפט תמוה אבל תאמינו לי שהאופציות האחרות היו מובנות עוד פחות). כבר שבועיים שהוא רוקח טחינה, עובר בין הקומות בבנין ומשדל אנשים לטעום, לאבחן ולדרג את הטעם שלה ולעשות את אותו הדבר עם יוגורט. בכל פעם הוא משנה קצת את טעם הטחינה וגם מוסיף לשאלון כל מיני הגדרות טעם מטורללות כמו 'ירקרק פריך' או 'ירוק אביבי'. ההולנדים, מצידם, שונאים את הטחינה שנאה עזה. מסתבר שזה טעם נרכש וזה לא בא להם טוב. איך שהם רואים את הפרעסר מתקרב ומבחנת הפלאים בידו הם מתמלאים אימה ומתחננים לא, רק לא הדבר הזה שוב!. הפרעסר, מצדו, נעלב אנושות מההשפלות שסופגת הטחינה האהובה שלו בשאלונים ומשמיץ בלהט את כל יושבי המעבדה באשר הם. בעוד כחודש אמורות להיוודע תוצאות המחקר ויש לי תחושה שזה עומד להיות מאוד, אבל מאוד, משעשע.
ובמסגרת פינתנו לשבת ליסה איז א ביץ':
אחרי שלא שמעתי ממנה מילה מאז הבחינה חוץ ממייל שנשלח בתפוצה מלאה בנוגע לסדנה שלה, קיבלתי אתמול מייל בזו הלשון (נשלח אלי, אל מלווינה ואל לורן):
יקירותיי,
בדקה התשעים שוכנענו להקים דוכן לעסק שלנו ביריד 'הריון ולידה' הגדול שמתרחש בעיר בימים אלה. כבר יומיים שרולף ואני עומדים על הרגליים נון-סטופ ואנחנו כבר ממש מעולפים. גייסנו כמה בני משפחה וחברים שיעזרו לנו לאייש את הדוכן, אבל עדיין חסר לנו כוח אדם לשלושה ימים. אם יש לכן זמן לעזור לנו, נעריך את זה מאוד. אתן יכולות למצוא אותי בנייד. תודה! ליסה.
חוצפנית שזה לא לתאר! 
לא מזמן נתקלתי בבלוג של מישהי שלכאורה חיה חיים די דומים לשלי, אבל למעשה הם בערך הכי שונים שאפשר לדמיין. תקראו, זה מעניין.
קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. חיצונים יקרים קולולולולו שיהיה לכם, אכן הרמנו כוסית לכבודכם בערב חתונתכם!
שמחה וצהלה מעל התעלה J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
