ובכל זאת החיים פה מעל התעלה נמשכים. אפילו החורף הפסיק להיאבק ופינה מקומו לסוג של אביב וסופסוף אפשר לאוורר את הבית מריחות הבישולים, העישונים והחיים שהתעבו בו כעננים בחודשים האחרונים. מעיל הקוזקים שלי, על כל חמשת הקילוגרמים הפרוותיים שלו, נותר על הקולב ומיני מלבושים מעזים ויוצאים מהארון. בסופשבוע האחרון זכינו גם ל-12 מעלות וגם לשמש שאשכרה מחממת ולא סתם עושה פוזות וכל העיר מלאה בצהלה. ואני מתכוונת כל העיר. בדרך מחדר כושר הביתה (עדכון: עכשיו השתחררו לי הירכיים אבל נתפשו השוקיים), נאלצתי למרפק את מאות התיירים שגדשו את המדרכות הצרות בהליכת התיירים האיטית שלהם כדי לפלס לי מקום. הולכים. נעמדים. בוהים בחנות. ממשיכים ללכת. נעמדים. בוהים במסעדה. פורשים מפה ומתגודדים סביבה. מתלבטים. מצטלמים בתוך כפכף הולנדי ענק. נדרסים על ידי אופניים. ובכל הזמן הזה אני מאחוריהם, רוטנת ומגדפת כי מימיני תעלה ומשמאלי כביש מלא ברוכבי אופניים ששים אלי קרב וכרכרות עם סוסים בשאנטי ואין איך לעקוף. בקיצור, בבת אחת נהיה פה קיץ! היה מקסים, באמת. מייד חגגנו את זה בבירצ'ה אביבית עם ג'ניס וטראוויס.
אבל לא מזג האוויר היה הדובדבן של הוויקנד.
הסמנכ"לית עדכנה אותי שהסופרת ההיא, שפגשנו את הבן שלה לפני חודש, מגיעה לביקור בעיר התעלות ומתוכנן מפגש עם הקהילה הישראלית המקומית. הצטרפות מקרים או גורל? "בדרך כלל לא מגיעים הרבה אנשים למפגשים האלה", הסבירה לי הסמנכ"לית, "אז תוכלי לנצל את ההזדמנות ולתפוש אתה שיחה של ממש".
ובכן, 'לא מגיעים הרבה אנשים' הסתבר כאנדרסטייטמנט של השנה לגבי הנוכחות שנרשמה במפגש: הסופרת, הבן שלה, הבחורה שארגנה את המפגש, גבר תמהוני, הפרעסר ואני.
"זה בגלל הבחירות", נידבה מארגנת המפגש את הגרסה שלה לפדיחה, "פשוט כולם נסעו לארץ בשביל להצביע" (ג'יזס, ואנחנו לעומתם רק מברכים על כך שהפעם נחסך מאתנו הצורך להכריע בין חרא לקקה).
ואני, מה אכפת לי אני. במקרה הזה הפדיחה לקהילה ולסופרת היתה הרווח הנקי שלי. אני תמיד סקרנית לדעת איך סופרים כותבים את הספרים שלהם, החל מבחירת הנושא, דרך טכניקת הכתיבה עצמה וכלה בבחירת בית ההוצאה לאור ודרכי השיווק של הבייבי. חוצמזה מדובר גם בעורכת מכובדת אז כמובן שפרסתי בפניה את תוכנית החומש שלי והתייעצתי אתה לגבי הלימודים והאמצעים שצריך לנקוט כדי להיכנס לתחום. היה מעניין. כצפוי, לימודים הם ממש לא תנאי הכרחי במקצוע. מה שחשוב זה למצוא את המוציא לאור שייתן לך את הצ'אנס הראשון וכמו בכל דבר: קשרים, קשרים, קשרים.
ואני כל כך גרועה ביצירת קשרים 
לשמחתי היא הבינה את זה, נתנה לי את הכרטיס שלה וביקשה ממני ליצור קשר כשנחזור.
וגם הוספתי את הספר החדש שלה לערימת הספרים שלי.
וגם הבן שלה מצא חן בעינינו ויש מצב לאיזה דרינק משותף.
רווח כפול ומשולש, האח הידד.
שימו לב, שימו לב- נכנסנו לטרנד חדש של יזמות. מאז שהגענו לפה הפרעסר והעורך מפנטזים על המסעדה הקטנה שהם יפתחו, שתציע פאסט–פוד איכותי וטעים ותוביל למהפכה קולינרית ברחוב האמסטרדמי. פה ושם הם עשו ג'סטה והביעו נכונות להתפשר גם על פנטזייה של בד-אנד-ברקפסט אינטימי. מכיוון שזו בערך ההתפתחות היחידה שתעשה לי חשק לוותר על התמקצעות בארץ ולהישאר פה לפחות שנה נוספת, החלטנו שהגיע הזמן להפסיק לפנטז ולהתחיל לפעול. הלכנו למשרד העירוני שמספק מידע על הקמת עסקים פרטיים באמסטרדם ויצאנו עם המסקנה שהכי פשוט (מבחינת תהליכים ואישורים) זה לפתוח B&B או דוכן take-away שאינו מסעדה, יעני ללא מקומות ישיבה ללקוחות.
רק צריך הרבה כסף. ומשכנתאות. והתחייבויות.
כצעד ראשון החלטנו להתחיל בקטן ולהקים דוכן ביום המלכה למכירת מיני מטעמים לשיכורים שימלאו את הרחובות. מכירת מזון כרוכה בקבלת כל מיני אישורים מהעירייה, אז לא ברור אם נצליח לעמוד בזה. יש מצב שנזכרנו מאוחר מדי, כמה אופייני לנו.
בכל מקרה לפנטז זה כיף ולפעמים לא צריך יותר מזה.
חגיגה דמוקרטית נהדרת שתהיה לכם,
And may the least bad person win!
שמחה וצהלה מעל התעלה J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
