אז הפרעסר יצא לו לסקי. 'הוא מודע לזה שמדובר בספורט אמיתי?', שאל בחשש חבר עם שורשים פיניים שעושה סקי עוד לפני שלמד ללכת. 'הוא לוקח אתו הרבה ספרים, אני מקווה', צחקקה החברה שמכירה את הפרעסר שנים רבות. 'אני רק שמח שהוא זכר לבטח את עצמו', נאנח חבר אחר. שאר החבר'ה מריצים התערבויות לגבי מספר הימים שיעברו עד שהפרעסר ימאס במדרונות המושלגים ויעבור למצב צבירה חלול, שהרי את הלפ-טופ עם מסכי המטריקס המרצדים תודה לאל הוא החליט להשאיר בבית. ואני אומרת הלאה למלעיזים! הבוז לסקפטיות! הוא עוד יראה לכולם סלאלום מהו וילמד אותם מאיפה משתין הסנובורד. אמא'לה, רק שלא יחזור לי הביתה בגבס  .

בעקבות האזהרות של כולם והלו"זים הנוקשים של המועדון, החופשה הזו התחילה להיראות לפרעסר כמו שבוע מילואים בחרמון. אני מצדי התחלתי לפנטז על התנהלות האפרה-סקי של הב-נים כמפגש מילואימניקים משודרג: יזמינו בירצ'ה ראשונה ויקטרו על העבודה, בבירצ'ה השנייה על האישה. בבירצ'ה השלישית יעברו שלושה מהם לתחביב האהוב עליהם, שהוא לתת בראש לפרעסר שהגיע הזמן להתבגר, לחזור למסלול חיים מלחיץ ונורמלי ובעיקר לעשות ילדים (הו, כמה שהם משתוקקים שהוא סופסוף יחלוק עימם שגרת חיים שכוללת מחסור בשעות שינה, סטרס מתמשך וזן חדש לגמרי של דאגות וחרדות). הפרעסר יעשה עליהם גרעפס וינזוף בהם שיפסיקו לקנא ויעזבו אותו במנוחה והם יקללו אותו, בדיוק כמו שהם עושים בכל פעם כשהם מתקשרים אלינו בתשע בבוקר ומגלים שהעירו אותנו משינה מתוקה. באשמורת שלישית הם יזמינו בירצ'ה רביעית ורק אז הם אולי ירגישו מספיק בנוח כדי לנהל שיחה אמיתית על החיים, בדיוק כמו חבורת כוסיות ממוצעת. אח, לו הייתי זבוב-שלגים צרפתי על הקיר!

ואני מרכינה ראשי בהכנעה אל מול שלוש נשות החיל שככה פרגנו לבעלים שלהן שבוע סקי ונשארו לבד עם המטלות השוטפות ועם הילדים (...ואני ממשיכה לקרוא ספרים מעל התעלה, ועוד ציידו אותי בסיר מרק עוף וערימת שניצלים מלבבת לריכוך ההלם...). במהרה יושב להן כגמולן, אני יודעת שעובדים על זה.

שמחה וצהלה מעל התעלה J