חופשת הסקי של הפרעסר המשיכה פחות או יותר כמו שהתחילה: הרבה מאמץ גופני בשעות היום, מינימום מאמץ מוחי בשעות הערב.
את אקט הגלישה עצמו הוא בהחלט מחבב ומלהטט בהצלחה אפילו במסלולים האדומים (שאני אגיד 'נו, אמרתי לכם?'. כן, בטח שאני אגיד. אמרתי לכם!). ולמרות שהוא החליט לתת צ'אנס גם לפעילויות האפרה-סקי של המועדון, אחרי ערב משחקים שכלל מטלות תחרותיות כמו פיצוץ בלונים מזויות שונות, ערב SM מביך במיוחד ומסיבת ריקודים ברזילאית שבה הדי.ג'יי החליף שיר כל ארבעים שניות וצוות הבידור הופיע בעירום חלקי, הוא נשבר. "הכוונות שלהם מאוד טובות, אבל הביצוע מזעזע", סיכם בייאוש והחליט להיכנס למיטה ולתת מזור לשריריו הדואבים.
"מה לישון עכשיו?", רטנו חברי הצוות, "סופסוף יש לנו הזדמנות לקשקש ולשתות בירה עד שתיים בלילה".
"לא נעים לי להגיד לכם את זה, אבל זה פחות או יותר מה שאני עושה כל ערב", חייך הפרעסר ברשעות ואיחל להם לילה טוב. כולי פליאה על כך שהוא עדיין לא התעורר בבוקר מכוסה כולו במשחת שיניים.
אי שם באמצע השבוע הוא התקשר בצהרי היום לקטר קצת. מסתבר שהאופטימיסט שחלק אתו חדר נוחר ברמות שמטרידות אפילו את שנת הדובים המהוללת שלו, הוא לא מצליח להירדם ומתגעגע.
מממממ...
צדיקים, מלאכתם נעשית על ידי אופטימיסטים שנוחרים בכבדות.
אז הפרעסר חוזר הלילה מהקייטנה, ולא רגע אחד מוקדם מדי. חוצמזה שהכול פה פחות כיף בלעדיו, להיות לבד בניכר זה יותר מלחיץ מאשר במולדת. התחושה שאם יקרה לי פה משהו יחלפו לפחות יומיים עד שמישהו יעלה על זה. לחצות באחת בלילה את הסמטאות הקטנות בדרך הביתה כשכל ערס שמעיף בי מבט מקפיץ לי את הדופק. לשכב במיטה ולשמוע קולות חשודים מכיוון הגג או מחדר המדרגות ולנסות לשחזר מספר טלפון שאני זוכרת בעל פה שאפשר להתקשר לבקש עזרה מעכשיו לעכשיו (זוכרת רק את המספר של ההורים, ואני אמות שבע פעמים לפני שאני אלחיץ אותם ככה). ברור שלא קרה פה השבוע שומדבר שונה או חשוד מהרגיל והכל בראש שלי. נו אז מה. בסופשבוע קיללתי את עצמי שהחברים בארץ חוגגים עכשיו יומולדת לפתיל הקצר באוהל אינדיאני במדבר ורק אני מטומטמת נשארתי פה, ובשביל מה?
נו שויין
הנה נבואת זעם חדשה, כי מהם החיים ללא נבואות זעם?
לחבר הישראלי של העורך ובבילון-מן יש מכרה אפרו-אמריקנית מניו אורלינס שמתהדרת בחוש שישי. למרות שידידנו זה פסיכולוג רציונלי להפליא, הוא טוען שעד היום היא ניבאה כמה דברים בהצלחה מדאיגה. אותה מדיום אמרה לו לסמן ביומן את ה-23 בחודש (אפריל), כי ביום הזה תפרוץ שפעת העופות בעולם ביג טיים. "תסתכל טוב טוב על כל האנשים שסביבך", היא אמרה, "כי עוד כמה חודשים חצי מהם כבר לא יהיו אתנו".
בררר
שלא תגידו שלא אמרתי לכם.
ועכשיו סלחו לי, אני הולכת לנקות את הבית ולבשם אותו בפרחים ונרות. כל טוב.
שמחה וצהלה מעל התעלה J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
