יאללה, עוד פסח עבר. דיינו.

מוזר איך בשנה הראשונה שלנו פה כל דבר היה חוויה מרגשת ומפוצצת במשמעויות ובסימני קריאה. החורף הראשון שלנו!!! יום ראשון בביצפר!!!! האורחים הראשונים!!! ליל סדר מעל התעלה!!!!!

מאז שהתחלנו את השנה השנייה הדברים מתחילים להרגיש קצת ממוחזרים וגם ליל הסדר היה סוג של דה-ז'וו, בעיקר בזכות העובדה שהוא שוב נערך בסלון שלנו. לפחות האורחים התגוונו: אנחנו הזמנו את טראוויס וג'ניס על תקן הגויים הייצוגיים והעורך הזמין מכרה קנדית-ישראלית שלו שחיה באיטליה והגיעה לאמסטרדם לתקופה קצרה, ואת בנזוגה האיטלקי (יותר נכון- הסרדינאי, למה אלה רואים את עצמם כיישות עצמאית), שיש לו שם כל כך חבוט ומשומש שמיד שכחנו אותו. רוברטו? אלברטו? סופרנו...?

חייבים להקדים ולהודות שהחג הזה היה די תקוע לרובנו. אמצע שבוע עבודה ולימודים ויומיים אחרי שהפרעסר חזר מהסקי ונשאב למעבדת הפלאים שלו, מה שלא הותיר לו זמן או חשק לטייל בשוק בחיפוש אחר השראה ולהשקיע בבישול. מזל שיש את העורך שהכין חצי מהאוכל כי אני, עם כל הזמן הפנוי שיש לי עכשיו והכל, לא מבשלת בגרוש ותפקידי הקבוע מסתכם בלהתעסק עם כל מה שמסביב.

אווירת הקז'ואל נתנה אותותיה כבר בקוד הלבוש של הנוכחים, שהיה יומיומי משהו. רק העורך ואני טרחנו ללבוש מחלצות, וגם את זה חירבתי כשעשר דקות מתחילת הערב הצלחתי לשפוך חצי כוס יין אדום על החולצה הלבנה והמאממת שלי עם הנקודות השחורות והצווארון המתנפנף. מרררד .

התחלנו בקריאת ההגדה. הגויים בהו בחלל במבט מעורפל בזמן שהעורך ואני הקראנו טקסטים בעברית אקזוטית עתיקה. הם בשום פנים ואופן לא הביעו עניין בנוסח ההגדה באנגלית שהנחנו מולם, הנבלות. אפילו הפרעסר נמלט למטבח ועשה קולות של עסוק, כך שבלית ברירה הצטרפתי לעורך בשיר חג או שניים בקולי הצרום, ואני הרי אף פעם לא שרה. פה ושם עצרנו לכמה פאוזות להפעלות (עכשיו טובלים אצבע בכוס היין שלנו ומשפריצים- לא על השטיח הלבן בבקשה!- עשר פעמים. עכשיו נשענים אחורנית בחזיילך ולוגמים יין בתנועת הסבה שמאלית. עכשיו מגיע הקטע הגס שכולל את המילה 'שדיים' וזה תמיד נורא מצחיק את כולם. כן, כן, תנו איזה צחקוק מנומס, מה אכפת לכם). את אליהו הנביא בכלל לא טרחנו להזכיר, גם על האפיקומן דילגנו. בקיצור, באותה מידה יכולנו להקריא את עלילות פו הדוב ואף אחד לא היה מרגיש.

באנחת רווחה הגענו לשלב הארוחה. שלא תחשבו שבסוף לא אכלנו כלום, מסכנים שכמונו, לב כואב לי. בכל זאת הכינו העורך והפרעסר כלמיני סלטים טעימים, כבד קצוץ מלבב, מרק עוף (עם קניידלך! איכס) שהצליח להרשים את האורח האיטלקי שלנו, נתח בשר עסיסי בליווי פירה נימוח, ועוגת שוקולד מענגת לקינוח.

זה שהיה לנו לראשונה גברבר איטלקי בפאנל הסב לנו עונג גדול כי כך נפלה בחיקנו ההזדמנות לעשות את אחד הדברים שאנחנו הכי אוהבים לעשות, וזה לשסות את חברינו האירופאים זה בזה:

- "תגיד, חבר ספרדי שלנו טוען ששמן הזית האיטלקי הוא בעצם קקה של שמן זית ושבתכל'ס האיטלקים קונים שמן זית משובח מתוצרת ספרדית ושמים עליו תווית איטלקית. זה נכון?"

- "...ותגיד, החבר הספרדי שלנו טוען גם שהתחרות על היין הכי טוב בעולם היא בכלל בין צרפת לספרד, ואף אחד לא סופר את איטליה. כאילו, כולה מה יש לכם שם להתהדר בו, קיאנטי?" 

- (ואם בא צרפתי להתארח ובא לנו לראות אותו מתפוצץ): "הרי ידוע שהמטבח הצרפתי המהולל נוצר בזכות קשרי נישואין מלכותיים בין צרפתונים לאיטלקיות שהביאו איתן את צי הטבחים שלהן. לא ככה?"

במשחק העמים הזה לכולנו יש תפקידים ברורים: בבילון-מן הפטריוט תמיד מנסה לשכנע שכל דבר חשוב בעולם למעשה התגלה או הומצא על ידי הולנדי, ג'ניס האמריקאית תמיד משמיצה את מה שקורה במדינה הדורסנית שבה גדלה, טראוויס הקנדי משקיף מהצד עם תובנות או"ם, ואנחנו תמיד הקורבנות. כאילו דה?!