בסופשבוע ההוא בהמבורג הדהמנו את מארחינו ניקוס והאנה בגילוי ששניצל הוא מרכיב פופולארי להפליא בארוחות צהרים ישראליות, ולא סתם אלא שניצל שעשוי מעוף! כבר אז קבענו שיום יבוא וניפגש לארוחת דו קרב בה יתברר למי למי יש יותר כבוד - לשניצל הגרמני או לשניצל הישראלי.
את האנה חיבבתי מהרגע שהכרתי אותה, שזה לא עניין מובן מאליו כי הנטייה הטבעית שלי היא לנקוט חשדנות וזהירות כלפי כל בחורה חדשה שאני פוגשת (אני יכולה לכתוב על זה פוסט שלם, אבל אני אתאפק).
היא מסמיקה ושונאת את זה, מה שגורם לי להזדהות אתה לחלוטין. היא תמיד חביבה אבל נשארת קצת מרוחקת ולא נגישה, מה שגורם לי לחבב אותה אפילו יותר. לרוב מפגשי החבר'ה היא מעדיפה לא להצטרף, וזו מבחינתי רק עוד נקודה לזכותה, וכבונוס - שתינו נולדנו באותו התאריך. אבל.... ותודו שהרגשתם אבל מתקרב... יש משהו טיפה מלחיץ במבט הפלדה הכחול, בחיתוך הדיבור א-לה-מרלן דיטריך וברצינות הקרירה שלה. לא בדיוק מה שהייתי מצפה מסטודנטית לאמנות שהיא גם בת זוגו של ניקוס, הפילוסוף המהגג. לקח לי זמן להבין שהיא פשוט מה שהיו מכנים פעם 'ייקית'. עד כה ההיכרות שלי עם חבר'ה גרמנים הסתכמה בעיקר בניקוס, ובמקרה שלו החצי היווני די דומיננטי, אז הסתקרנתי לגלות איך זה ירגיש לבלות רק אתם ערב שלם ללא שאר החבורה מסביב.
השבוע התכנסנו לארוחה,
בלי שהתכוונו פתחנו שולחן בסגנון ים תיכוני: התוספות לשניצל כללו פרוסות חצילים מטוגנות בבלילה (ביצה, פרמזן ואורגנו שהגיע מהכפר של סבתא של ניקוס), קרפצ'יו החצילים של הפרעסר, סלט ערבי קצוץ דק, חומוס משאושה, פיתות, קרפצ'יו תאנים בבלסמיקו ופירה תפו"א שבעיקרון היה אמור להיות תוספת ניטרלית לשניצל, אבל הפרעסר הוסיף לו זיתי קלמטה ובכך הפקיע ממנו את האירופאיות.
הפרעסר טיגן ערימת שניצל עוף והאנה טיגנה ארבעה שניצלים ענקיים ולא כשרים בעליל ('אתם אוכלים חזיר, נכון?' היא שאלה בחשש והסמיקה). שני הסוגים היו טעימים, לגבי הדו-קרב החלטנו לא להחליט. צפוי J.
אחר הארוחה, כמו שהעורך אוהב לומר בהדגשה- התפתחה שיחה.
מצד אחד קשה לי לנהל שיחה אוורירית ומשעשעת עם האנה כי אני לא מצליחה לפצח את חוש ההומור שלה, במידה ואכן יש לה כזה. מצד שני, בשיחה רצינית אנחנו ממש טובות ביחד. די מהר הגענו לנושא שעירב גרמנים, ישראלים והקשר ביניהם. ניקוס והפרעסר כחכחו בגרונם בחשש אבל שתינו לא ראינו אותם ממטר ונכנסנו היישר לשם. זו הייתה הפעם הראשונה עבור שתינו שדיברנו על הרגשות שלנו לגבי השואה עם מישהו 'מהצד ההוא' והיה מרתק. דיברנו מעט מאוד על הדור הראשון, קצת יותר על השני והרבה על הדור שלנו, השלישי. אני דיברתי בתחושת הקלה גדולה, האנה התפתלה והתייסרה. הרבה פצעים יש להם ללקק, משא כבד של רגשות אשם וייסורי מצפון, התנכרות לעבר של המדינה שלהם ושל המשפחה שלהם, אבל הפצעים שלנו הרבה יותר גדולים וזו לא הייתה שיחה קלה.
הם מעולם לא קראו קטעים מהמיין-קאמף כי זה אסור, אפילו לא כטקסט לדיון בביצפר. מעולם לא ראו את סרטוני הזוועה שצילמו החיילים האמריקאים ששחררו את מחנות הריכוז. מעולם לא העזו לשאול את סבא וסבתא למעשיהם בשנות המלחמה. כשמחיתי על הריכוך ההוליוודי שנעשה בסרטים כמו רשימת שינדלר, היא הביטה בי במבט ספק מופתע ספק פגוע. פחדתי לשאול אם יכול להיות שהיא לא מודעת לעובדה שהמציאות הייתה הרבה יותר איומה מהסרט. התוודיתי בפניה שהיה לי לא נוח להסתובב ברחובות ברלין, שקשה לי עם השפה שלהם ושאין לי בעיה לספר בדיחת שואה שחורה להולנדי או לצרפתי, אבל לעולם לא לגרמני. היא התוודתה שהיא תמיד קצת נלחצת במפגש עם ישראלים חדשים (בהתחלה היא אפילו נהגה להסתיר מאיפה היא באה מרוב חרדה ומבוכה), ושהיא כגרמנייה לעולם לא תרגיש שיש לה זכות למתוח בפומבי ביקורת על מדינת ישראל, ראויה ככל שתהיה. מאוד טעונה הייתה השיחה שלנו, ובסופה היה ברור שעבור שני הצדדים הנושא עדיין מאוד רגיש. ובצדק, הוספתי. באנגלית יש לזה מילה נפלאה שעדיין לא מצאתי לה מקבילה בעברית: awkward. כמעט שבוע עבר מאז הארוחה שלנו, ונראה לי שהיא תיזכר בתור יום השואה האלטרנטיבי שלי פה בניכר.
האביב הגיע זו כבר עובדה (משמחת), ועונת התיירות השנייה שלנו מתחילה: מחר מגיע תיקולי, יומיים אחריו עוד תיקולי, שבועיים אחר כך הפתיל הקצר וסוכן המוחבראת ושבועיים אחר כך המפרגנת והמודאג. וזוהי רק ההתחלה לה לה J. מהרו נא, הלו"ז מתמלא במהירות ומתרקמות להן עוד כמה תוכניות לקיץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
