בוקר החג הגיע, או במילים אחרות: ב- 12 בצהריים התייצבנו להקים את הדוכן שלנו. העורך ובבילון-מן הלכו על גרסת ההארד-קור של החג וניסו למכור מיני גרוטאות ופיצ'יפקעס שבבילון-מן מאחסן בארגזים בנחישות מאז ימיו כסטודנט. החבר הישראלי שלהם שחי בליידן, להלן הפסיכולוג, הצטרף והביא לדוכן את קולקציית הטבעות שנותרו לו מהנסיעה לנפאל, ואילו תיקולי2 ואני היינו נחושים למכור את ציורי הקנבס המנצנצים לחדרי ילדים שהכנו במשך יומיים בהנאה עצומה. סך הכול היו לנו תשעה ציורים, כולל אחד שהכין העורך ואחד שהסמנכ"לית התחילה לצייר לפני שנה ואנחנו סיימנו עכשיו:

ישבנו ברחוב המוצל והנטוש של העורך ובבילון-מן, קפאנו מקור והבטנו בערגה בתנועת האנשים הערה על הגשר מעבר לפינה. אף אחד לא עבר ליד הדוכן שלנו מלבד מיגל שבא לארח לנו לחברה וכל מיני חברות של העורך מה'אולפן'. בשלב מסוים התעורר בתיקולי1 גן הסוחר היהודי הרדום, והוא צעד לגשר בנחישות עם אחד הציורים והחל לשדל את העוברים והשבים לבוא לראות את הגלריה:

"בואו לראות, אורגינל, לא תמצאו עוד ציור כזה בעולם כולו!"

"זה מוצא חן בעינייך, אני רואה שזה מוצא חן בעינייך!!!"

"נכון שזה יראה נהדר על הקיר שלכם?"

"אל תפספסו, מזכרת נהדרת מיום המלכה!"

עשה עבודה מופלאה, איש המכירות שלנו. אפילו הצליח לגרום לאחת התיירות להצטרף אליו ולשאוג על האנשים שיקנו את ציורי המופת שלנו:

אך הגיעו הסמנכ"לית, זנדרה ואלה לבקר בדוכן, וכבר נרתמה הסמנכ"לית בהתלהבות למאמץ המלחמתי וחברה לתיקולי1 בשידולים. ומי יכול לעמוד בפני אישה שנושאת תינוקת בזרועותיה ופונה אליך בבקשה נרגשת? . השילוב של הסמנכ"לית ותיקולי1 הוכח מייד כשילוב מנצח ושני ציורים ראשונים נרכשו!!! הו, החדווה. מייד הצטלמנו בהתרגשות גדולה עם הקונים, מלשון למסגר את הדולר הראשון שהרווחנו.

השעות נקפו, היה קר לאללה אבל אנחנו, מה אכפת לנו אנחנו. ישבנו בחברותא עם כל החברים שקפצו לבקר, שתינו בירצ'ה ושעשענו את עצמנו להפליא. בינתיים מכרנו עוד ציור, הפסיכולוג מכר שתי טבעות, העורך מכר שתי בובות משומשות של רחוב סומסום והחל להיווצר תור לחדר השירותים שהבהיר לנו שזה עומד להיות המוצר החם של היום:

אחר הצהרים החלטנו לארוז את התמונות שנותרו לנו ולעבור אל הפארק, כי שם מרוכזים כל הילדים וההורים שלהם. בדרך חצינו עוד כמה התקהלויות טיפוסיות: