אבל תנו לי רגע לפרגן גם לסירה מיה הקטנה שלנו, יותר נכון לפרעסר, האיש בעל אלף הכינויים שחזר לתפקד כסינבד ובגדול. באחד האמשים (מאיפה לעזאזל גנבתי עכשיו את הציטוט הזה? עזרו לי!), הפנקנו את עצמנו ואת תיקולי1 בסיבוב תעלות של בין ערביים, אליו הוזמנו גם אלן האסטוני  (חבר של הפרעסר מהביצפר):

וידידתו הפולנייה קשקה:

אחרי שחצינו את העיר בנחת בבריזה האוורירית חתכנו חזרה הביתה. בדרך שמנו לב להתגודדות סירות חשודה באמסטל, מתחת לגשר הרחב. המממ... הסתקרנו והתקרבנו לגלות על מה ולמה. על הגשר היו פרוז'קטורים, מסכי ענק והמון אנשים שהצטופפו ונפנפו בדגלים לצלילי מוזיקה קלאסית לייב:

"וואלה", נזכרנו, "הלוא היום יום השחרור וחוגגים את סיום מלה"ע השנייה!". באופן מפתיע מצא סינבד שלנו נתיב פנוי בין עשרות הסירות וניווט לתוכו. שתי סירות גומי משטרתיות שהתייצבו מולנו בפוזה מאיימת הבהירו מייד שלא לחינם הנתיב פנוי. "אסור לכם להיכנס לשם", הסבירה צנונית מאחת הסירות, "מפה אמורה המלכה לעבור", הוסיפה צנונית נוספת. וואלה, המלכה בכבודה ובעצמה? ככה לידינו? השתאיתי ועדכנתי מייד את חבריי שאינם מדופלמי הולנדית בהתרחשויות, מנסה להחליט אם מדובר בבדיחה או אמת.

הפרעסר ניסה לחזור על עקבותינו, אבל הרברס שבק והסירה כבתה. בלי הרבה שהיות וללא מילה נוספת הגיחה אחת מסירות המשטרה והדפה אותנו אחורנית לקול צהלות הקהל:

אז חיכינו עם כולם בצד בסבלנות, תוהים למה אנחנו בעצם מחכים. פתאום נשמעו תשואות ושריקות, סירות המשטרה חלפו על פנינו ובעקבותיהן הסירה המלכותית. בירכתי הסירה עמדה הוד מעלתה ביאטריקס, לבושה בכתום הממלכתי ומוקפת אנשים. היא נפנפה לכולנו בחיוך סבתא חם ובתגובה יצאו כולם מגדרם והריעו בהתרגשות. גם אני התרגשתי, שכה יהיה לי טוב. אחרי הכול, לא כל יום חולפת ממש לידך מלכה אורגינל ומחייכת אליך. אגב, היא מסרה את ברכתה לעם היושב בציון:

בסיומו של השייט הודו לנו אלן וקשקה בחום על ההזמנה ואמרו שישמחו להצטרף אלינו שוב. "רק אל תפתחו ציפיות גדולות. לא בכל פעם נצליח לספק לכם מלכה", עניתי במבטא פולני.

"No worries, there are plenty of queens left in Amsterdam", סיכם תיקולי1 את הנושא.

קבלו פלשבק היסטרי לשרשרת הביקורים של הקיץ הקודם: תיקולי1 אך עזב אותנו היום וכבר מחר מגיעים העירה הפתיל הקצר וסוכן המוחבראת, לקינוח החופשה המשותפת שלהם בברצלונה עם העורך ובבילון-מן (הלכתם לאיבוד, הא? שקוף).

וקבלו פלשבק של שתי דקות למה שהיה יכול להיות העתיד שלנו, אך נגוז במימי התעלה כזיקוק מתפוגג: קיבלנו מכתב רשמי למראה מספרד, שיועד לפרעסר. מסתבר שעקב טעות מנהלתית תוצאות הגרלת הלוטו האירופאי שנערכה בדצמבר 2005 היו שגויות, ולמעשה הכרטיס שלנו זכה במקום השלישי. אי לכך ובהתאם לזו אנו מתבקשים ליצור קשר עם מישהו בחברה פיננסית במדריד ולתבוע את הסכום ההזוי שמגיע לנו (והוא הזוי. אני אפילו לא יודעת מאיפה מתחילים להקליד אותו).

עכשיו אני לא רק סקפטית עוד מוארשה, אלא גם בתם של המודאג והמפרגנת וחשדנית כפייתית. היה לי ברור שאין מצב בעולם שמישהו שקשור אלי זכה במשהו, בטח לא בלוטו, ועוד הכלל אירופאי!!!

"רגע...", אמרתי לעצמי, "הרי בדקות הקרובות את תמצאי במכתב טעויות הגהה ואיכות הדפסה מפוקפקת, ואז תגגלי את שם החברה ברשת ותגלי שאכן מדובר בהונאה מפוקפקת. למה שלא תצ'פרי את עצמך קודם בכמה רגעים זכים של אמון ופנטוז, ורק אז תניחי למציאות לרמוס עוד חלקה טובה?"

וכך היה. במשך עשרים שניות מתוקות חלפו על פניי הגסט-האוס המושלם בבניין עתיק מעל תעלה ציורית, מראה הפרעסר קולה חצילים על האש בבקתה שלנו בהימלאיה, והאושר הנסוך על פניו של המודאג בעודו ממלמל "סופסוף מישהו שבר את הקללה המשפחתית...".

עשרים שניות זה החזיק (וגם זה לא רע לבחורה כמוני) עד שסיפרתי לפרעסר על המכתב, והוא כמובן שלח אותי לאינטרנט כדי לגלות שאכן מדובר בהונאה מפוקפקת ולא זכינו בכלום. נו. חוט פור דוממה. הלך הגסט-האוס.