שלשום חזרתי הביתה בערב עם הפתיל הקצר וסוכן המוחבראת אחרי יום של בילויים בעיר היפהפייה שלנו. "הסתכלת כבר במחשב?", שאל הפרעסר בעדינות.

"לא, מה קרה?", אותתו החיישנים על סכנה מתקרבת.

"קרה משהו עצוב", ענה עוד יותר בעדינות.

"מישהו מת? מי מת?!?!", שאלתי למרות שכבר הבנתי. הרי הפרעסר מכיר אותי וידע בדיוק כמה פחדתי שזה יקרה כשאני לא פה. כלומר שם.

הוא לא ענה ואני זינקתי למחשב.

ידעתי שאחרי התמוטטות הלבנה הראשונה בחומת הענקים של התרבות הישראלית, שאר הלבנים יתרסקו במהירות וזה אומר שגם ימיו של יוסי בנאי ספורים. אבל בשבילי הוא לא סתם אחד הענקים, הוא הרבה יותר מזה. לא יכולה להצביע מתי ולמה בדיוק התחילה האהבה הזו שלי אליו, לכל דבר שהוא עשה ובכל מה שהוא נגע (כולל דקלומים של אלתרמן וספר תהילים). אני יכולה לנחש שזה קשור למפרגן ולמודאגת, שהלוא זמזמנו יחד את השנסונים שלו והלכנו יחד להופעה שלו והדבר הראשון שחשבתי עליו כשהבנתי שהוא נפטר זה 'אבא ואמא בחו"ל, מעניין אם הם שמעו על זה כבר...'.

ידעתי שימיו ספורים אבל קיוויתי שכשזה יקרה אני אהיה בארץ, כי רציתי ללכת ללוויה ולכל אירוע שבו אפשר יהיה לחלוק לו כבוד אחרון ורציתי להיות מוצפת בתוכניות לזכרו ובכתבות העיתונים. אתם מבינים, רציתי להתאבל כראוי. פה הכול וירטואלי ורחוק רגשית ובנוסף לכל אנחנו בדיוק מארחים והאווירה עולצת להפליא.

שני אמנים הערצתי על הבנאדם שהם ועל יכולת ההתבטאות החד פעמית שלהם: מאיר אריאל ויוסי בנאי, ועכשיו שניהם אינם.

(קטונתי מלכתוב הספד על האדם עצמו. הרי כולכם יודעים באיזו אישיות נדירה מדובר, ואני, רק את עצמי ידעתי לתאר)