יא אללה, איך הצליחו הפרופגנדה הציונית והאתוס השואתי להחדיר עמוק אל תוך הזהות שלנו את חובת ההורות. אני שומע סביבי, גם אצל כותבת הבלוג הזה, את הלחץ החברתי כמעט באופן מפורש. "זה לא בגלל שאני רוצה להיות הורה, אלא בגלל שאחרת גורמים לי להרגיש אנוכי, לא מוגשם, או סכין בגב האומה שאינו מגייס את זרעו/רחמה לטובת המלחמה הדמוגרפית". מי שלא עושה ילדים, לא רק שפשוט לא זוכה לאותו תגמול חיובי שמקבלים ההורים מבינינו, אלא מקבל תגמול (חברתי) שלילי.

בכל העולם מסתכלים מוזר על מי שמחליט לא לעשות ילדים. כאילו שבגלל שאבולוציונית אנחנו אמורים לרצות להתרבות, זה הופך את העניין למוסרי. ובמדינה קטנה מוקפת אויבים כמו שלנו זה עוד יותר חמור -  אנחנו צריכים ילדים. ועושים את זה בדרכים חמקמקות. לא אומרים כמו בשיר של סובול והברירה הטבעית " תביאו ששה, תביאו שבעה, תביאו שמונה ילדים, זאת לא בדיחה, הארץ צריכה הרבה צעירים נחמדים", אלא משחקים את המשחק המודרני של הגשמה עצמית ("אתה יכול לעשות את זה מדהים, אז למה לוותר" – אני יכול גם לקפוץ באנג'י מדהים!), וגם של עידוד כלכלי. אגב, השיר גם הוא גויס לעידוד הילודה, למרות שנכתב במקור כמחאה על אלה שמביאים ילדים לא כי הם יכולים לגדל אותם, אלא מכל הסיבות הלא נכונות (הנאה וכבוד מקרובים, תקבלו שיכונים, כתוב בתורה, אלוהים ייתן, הסעד גם כן, תשאלו את הרב).

נראה שהצורך בהורות בא במידה רבה גם מצורך בשייכות, בלהיות ילד טוב בעצמי, ולהגשים את הציפיות ממני, ולהביא נכדים להורי. הרצונות האישיים שלי הם רק מרכיב אחד במשוואה, והחברה מנסה להקטין את חלקם בתמונה הכוללת. זה לא מספיק שלא בא לך לעשות ילדים. ובעוד שברוב הדברים בחיים ההנחה היא שאתה לא עושה אותם אלא אם אתה רוצה לעשות, בילדים זה הפוך, אתה אמור לעשות אותם, אלא אם אתה מחליט בצורה מודעת לא לעשות. ואז אתה צריך להילחם על זכותך לא לעשות.

שמעתי ביותר מהזדמנות אחת שלא להביא ילדים זה אנוכי. בעוד שאני לא מכחיש שיש בזה מן האמת, אני טוען בתוקף שגם ההפך נכון. אנשים (מודרניים וחילוניים) עושים ילדים בעיקר ממניעים אנוכיים. החל בהנאה שיש באינטראקציה, דרך הקשר המיוחד שמבטיחים להם (ואני לא רומז שהוא לא קיים), הכבוד שהורים מקבלים מהסביבה, ההנצחה של עצמנו דרך הילדים, וכלה במשפט האלמותי – שמישהו ידאג לי כשאהיה זקן. מחקרים בארצות הברית מראים שאנשים ללא ילדים מרגישים בדידות או דיכאון לעת זקנה באותה מידה כמו אלה שהם הורים מרגישים. זה כנראה לא הגורם היחיד.

אל תבינו אותי לא נכון. אני לא אומר שלהיות הורים זה רע! בהחלט לא! אין לי ספק שזה נותן משהו מדהים ויוצא דופן וחד פעמי, שאי אפשר להסביר. לא ייתכן שזו קנוניה. יותר סביר שזה פשוט נכון, ושמי שמעוניין בזה מפיק מזה, על אף הקשיים, המון - גם ברמה הרגשית, וגם ברמת ההתפתחות האישית, ובטח בעוד רמות שמחוסר ילדים שכמותי לא יבין לעולם. אבל זה נכון גם, למשל, לגבי מדיטציה. כל מי שחווה את זה אומר על זה דברים מדהימים מצד אחד, ושאי אפשר להסביר במילים מצד שני. אני בטוח שהם מרגישים את זה באמת. אלא שמכאן ועד לומר שזה הדבר שבלעדיו לא אחווה סיפוק לעולם גדול המרחק.

אני אוהב ילדים בכל ליבי. אני מוקף בילדים של חברים ובני משפחה, במגוון גילאים מרשים, אפילו הייתי ילד בעצמי לא מזמן. יש בהם משהו רענן, מאתגר, פשוט, כיפי, מבט מיוחד על העולם, מצחיק, בלתי אמצעי. זה לא אומר שאני חייב לגדל ילדים משלי.