מהכיכר יוצא רחוב מסעדות שכל כולו מלכודות תיירים קיטשיות, בחזיתה של כל אחת מהן עומד מלצר-סרסור ומשדל את העוברים והשבים להיכנס. על פניו איזור נגוע שנחלוף לאורכו בשאט נפש אליטיסטי, אממה- היינו מצוידים בהמלצה שקיבלנו בעבר מחברתי-דאז קתרין על מסעדה מסוימת באותו רחוב ממש. מכיוון שמדובר בבחורה צרפתייה עם שורשים בלגיים שמבינה קצת באוכל, נטינו להקשיב לה. חוצמזה, זה היה יום ההולדת של המודאג, בפתחה של המסעדה לא עמד אף סרסור ובניגוד לשכנותיה המצועצעות היא נראתה רצינית ויוקרתית. נכנסנו פנימה להזמין מקום לערב.
"אנחנו מלאים", הודיע המארח המבוגר והנפוח מחשיבות במבטא צרפתי כבד, "לפני 21:30 אין לי אף שולחן בשבילכם". מרררד. זה קצת תקע לנו את התכניות להמשיך לדרינק לילי שיסתיים בשעה סבירה, אבל האופציה החלופית בה אנחנו מסתובבים בערב עצבניים בעיר זרה בחיפוש אחר מסעדה ראויה עשתה לי חררה בכל הגוף. אז הזמנו שולחן והייתה לי תחושה שלא נצטער על זה.
{ועכשיו אני מתנצלת, אבל אני עומדת להעיק עליכם בתיאור מפורט של ארוחת הערב. יש לי מטען לפרוק}
שלוש שעות מאוחר יותר קיבלנו בחיוך רחב את פניו של המארח שהוביל אותנו לשולחן שלנו. "אני מצטער", הוא מחק את החיוך שלנו באחת, "אי אפשר להזמין יותר את מנות המולים בתפריט, נגמרו להערב".
מרררדד 
החלטנו שלא תיפול רוחנו, לא לא. בוודאי נמצא מעדן אחר בתפריט. המלצר הגיע והניח על השולחן סלסלת בגטים יבשושיים מלווים בחמאה ארוזה בקפסולת פלסטיק, ממש כמו בארוחת בוקר בטיסת צ'רטר. בהחלט לא סימן מעודד במסעדה יוקרתית. הסימן הבא הגיע מייד- הפרעסר התעניין בסוגי הבירה מהחבית במסעדה מעבר לחלוקה של בהירה וכהה. "מה משנה הסוג, זו בירה בלגית", הפטיר המלצר המקצועי בבוז, לא מעלה על דעתו שהמתולתל שמולו בילה את השנה האחרונה בחקר וטעימת הבירות הבלגיות על רזיהן. אאוץ'. חמש דקות מאוחר יותר הוא הביא בירות, אבל לא את אלו שהזמנו, ונדהם כשהפרעסר זיהה מייד את הטעות רק ממבט קצרצר בגוון הבירה. אחד אפס לנו!
הזמנו אוכל. המלצר הזהיר את הפרעסר שמנת הצלופח לא מומלצת מכיוון שזו לא העונה של הצלופחים והבשר שלהם קשה. "ואותו הדבר לגבי מולים", הוא הוסיף בידענות ועורר את אינסטינקט האקס-מלצרית שבי: הוא מנסה לתחמן אותנו שלא נרצה להזמין מולים כי הוא יודע שהם נגמרו. מסקנה, מדובר פה במלצר שאין לסמוך על דבריו. הצצה מהירה בתפריט איששה את חשדותיי: מנת הצלופח זולה משמעותית משאר המנות ולכן הוא לא ממליץ עליה, נוהל מכירה בסיסי כשמדובר בלקוחות תיירים.
בשלב הזה כבר הבנו שמסעדת יוקרה איכותית זו לא, אבל קיווינו שלפחות יהיה טעים. בעעע, היה איום ונורא, לפחות מה שאני אכלתי. למנה ראשונה- 'עגבניות ממולאות בשרימפס טרי', קיבלתי צלחת עם שתי פיסות עגבניה עבשות ועליהן פזורה ערימת גללי חולדה אפרוריים, או שמא היו אלה נגיסי מזון יבש לחתולים, אני לא בטוחה. הנחתי שהמלצר יביע שמץ של התעניינות בעובדה שהשארתי שלושת רבעי מנה בצלחת, אבל הוא לא הניד עפעף. הוא גם לא אמר כלום כשהפרעסר לא נגע במנת הצלופח שלו, שדווקא טעם הבשר שלו היה ראוי, אבל הוא צף בקערת רוטב ירוק וסר טעם. סר טעם זו גם ההגדרה ההולמת ביותר למנת הדג בגריל שהזמנתי כעיקרית. שויין, לפחות המנות של המודאג והמפרגנת היו סבירות.
על קינוחים וקפה דילגנו כמובן והזמנו חשבון בפרצוף חמוץ. נכון שידענו מראש שהארוחה הזו תעלה הרבה כסף, אבל נוכח החוויה הדלוחה זה היה ממש מתסכל. המלצר שאל אם נרצה להוסיף תשר לחשבון, אבל אפילו אני, שתמיד מאלצת את המודאג להשאיר טיפ ראוי גם למלצרים בינוניים, נדתי בראשי לשלילה בנחרצות. "תודה רבה!", הגיב להפתעתנו המלצר בטון אירוני ובשפת הקודש. אהה, לפתע הכל נהיה ברור- זה לא שהוא מלצר מחורבן להפליא, הוא סתם אנטישמי! 
יצאנו אל הרחוב על שלל מלכודותיו והבטנו בלב כבד על עשרות התיירים שגדשו את המסעדות ובלסו סירי מולים מהבילים. לא העונה, עלכ. בלגים קקה. בקיצור, גם אם אתם כבר מוצאים את עצמכם ברחוב Rue des Bouchers (Beenhouwersstraat) ואתם מורעבים, עייפים ומיואשים, שימרו נפשכם מהמסעדה הזו:
Aux Armes de Bruxelles
www.armesdebruxelles.be
מהמסעדה המשכנו שנינו לפגוש את אנה-לי האסטונית שחזרה לחיות בבריסל אחרי שנת לימודים באמסטרדם עם הפרעסר. אני לא משתגעת עליה בכלל והפגישות שלנו מלוות בהרבה צביעות הדדית לצערי, אבל מה לעשות, בזוגיות כמו בזוגיות אין דבר כזה להגיע לוויקנד בעיר שלה ולא להיפגש איתה. זו דווקא היתה סוג של חוויה מתקנת למסעדה המגעילה, כי אנה-לי לקחה אותנו לטפאס-בר חביב ביותר כדי להסתכל עליה אוכלת את ארוחת הערב שלה ומשם המשכנו לפגוש את אנדריאס (בעלה) בבר שווה במיוחד באווירת פילם נואר אפלולית. תיקו אחד אחד לבריסל: נראה שחיי הלילה שלה תוססים יותר מאשר בעיר התעלות הנינוחה שלנו, לפחות מתמשכים לשעות הרבה יותר מאוחרות. נפרדנו אי שם בארבע בבוקר והמקום היה עדיין הומה. רשמו לעצמכם את פרטי הבר השווה, למה לא:
L'archiduc, Dansaert 6/8, 1000 Brussels
למחרת השכמנו, הלומים מעייפות ואלכוהול, אל הגנים הבוטניים הלאומיים של בלגיה. זה הקיק הפרטי של המפרגנת, אנחנו פחות או יותר מלווים אותה בחיוך כשהיא מתפעלת מכל מיני שרכים ופרחים. הגנים חביבים, מרווחים וזרועים בעצים ענקיים ולהקות ברווזים פעלתניות (הם בעיקר מחרבנים בכמויות אדירות), ויש גם טירה עתיקה קטנה שמארחת תערוכות אמנות מודרנית תמוהות:
וכמובן מבנה זכוכית גדול שמחולק לאגפים לפי אזורים גיאוגרפיים בעולם. כרגיל, האזור הטרופי היה המעניין ביותר:
זהו, הרגשנו שמיצינו את בריסל והסביבה וכנראה שגם את בלגיה כולה אחרי שדגמנו בה שלוש ערים עיקריות. בהזדמנות זו אני רוצה להפריך את המיתוס של המטבח הבלגי המהולל. אף אחת מהארוחות שהיו לנו בה (חלקן במסעדות שהומלצו לנו אישית) לא הייתה מוצלחת או מעניינת. תל אביב וברצלונה עדיין מנצחות ובגדול. הנה הפרכתי.
לרכבת חזרה לאמסטרדם הגענו ממש בדקות האחרונות. הכרוז הודיע שהוא מתנצל אבל הרכבת מאחרת בעשר דקות ואנחנו צהלנו כי ככה הפרעסר הספיק לקנות לנו המבורגרים וצ'יפס לדרך הארוכה. הרכבת הגיעה דחוסה להפליא, בקושי הצלחנו למצוא ארבעה מושבים נשלפים באחד המעברים הרועשים בין הקרונות בצמוד לשירותים, אבל מה אכפת לנו- זה הספיק כדי להרגיע את הרגליים ואת הבטן המקרקרת בפרטיות, ממש מיני קרון משפחתי משלנו. ניחא שאנחנו התכווצנו בכיסאות הקטנים עם התיקים, אבל לראות את המפרגנת והמודאג ישובים בצפיפות במעבר כמוצ'ילרים מן המניין וזוללים בתאווה המבורגר משקית נייר היה מחזה סוריאליסטי למדי. כמה תחנות אחר כך כבר התפנו לנו מושבים נוחים ושאר הנסיעה עברה בנעימים. חזרנו לעיר היפהפייה שלנו בה הרוח נושבת קרירה גם ביוני, בזמן שבמקומות אחרים בעולם יש הפסקות חשמל בגלל החום שתוקעות מדינה שלמה. יהיה קשה מנשוא לחזור, ססאמק 
.
בריסל:
מלון נעים במרכז העיר (שהומלץ ע"י אבא של החיצונית, תודה):
Tulip Inn, Avenue de Boulevard 17
מוזיאון הבירה (בית גילדת הבירה):
The Brewers' House, Grand'place 10
גנים בוטניים: www.botanicgarden.be
שמחה וצהלה מעל התעלה J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
