לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


פעם הפרעסר ואני גרנו באמסטרדם עם הגולים והגויים. עכשיו הפכנו לזוג פלוס אחד, ואנחנו מתגעגעים לתעלות מהלבנט.

כינוי: 

בת: 53





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2006

ספונטני כמו גזר


שעת אחר צהרים ביום ששי, היום האחרון לסאמר-סקול של הפרעסר וללימודי התואר שלו בכלל. אני יושבת מול המחשב וכותבת משהו שהבטחתי לעורכת, ברקע בדיוק הסתיימה תכנית הרדיו האלמותית 'כאן, שם, ובכל מקום' וצלילי סקסופון ממלאים את הסלון. בחוץ 25 מעלות והברווזים מגעגעים בתעלה. הכי חזיילך בעולם.

הטלפון מצלצל, זה הפרעסר. "סיימנו את השיעור וג'ואנה, אנה-לי ואני חושבים לשבת לאכול איפשהו. את רעבה?".

"קצת רעבה, אבל אני בדיוק כותבת את הדבר הזה שהבטחתי לעורכת. סופסוף נכנסתי לשוונג, אני לא רוצה להפסיק".

"אז אולי אני אבוא אתן הביתה ונאכל סתם משהו פשוט, נניח פסטת הבית?"

"אוקיי, כל זמן שזה רק שתיהן ולא יפריע להן שאני אשב בצד ואכתוב, אין לי בעיה".

"טוב, אנחנו עוברים בסופר וכבר מגיעים".

 

חמש דקות עוברות, צלצול באינטרקום. זה אלן, הוא יודע שהפרעסר והבנות עדיין לא הגיעו, הוא פשוט יצא לפניהם והקדים קצת.

"מה, גם אתה באת לארוחת ערב?! ז'תומרת כן, בטח, בוא תעלה!".

 

אני ואלן יושבים ומעשנים סיגריה מעל התעלה. אני מנסה להסביר לו מה קורה בישראל בימים אלה, אבל מגלה שממש לא בא לי לדבר על זה. לא הפעם. טלפון, זה שוב הפרעסר.

"רק רציתי להגיד לך שכנראה יגיעו עוד אנשים לארוחה..."

"אני יודעת, אלן פה".

"הוא כבר הגיע? טוב, הוא לא היחיד, יש עוד כמה בדרך. היום האחרון של הלימודים את יודעת, לכולם מתחשק להיות ביחד..."

"מהמם. טוב, אם יהיו פה הרבה אנשים לפחות אף אחד לא ירגיש שאני יושבת בצד וכותבת".

 

חצי שעה מאוחר יותר הבית כבר הומה אקס-סטודנטים צוהלים. אני מול המחשב בטרנינג המרוט שלי, מעמידה פנים שאני לא שם אבל זה לא עובד. טראוויס מתיישב לידי בעליצות ושואל אם שמעתי שממשלת הולנד התפטרה (בטח שמעתי, מזל שבדיוק באותו צהרים פגשתי את האדווקט וקיבלתי הסבר מפורט). אני מתחילה לענות אבל שוב צלצול באינטרקום. זו ג'אניס. היא נכנסת ולוקחת את הכסא הפנוי היחידי בחדר – ההוא שמול המחשב שלי כמובן. אני נאנחת בהשלמה, העורכת תיאלץ להמתין עוד יום. 

 

כמו נס פך השמן, הפרעסר מפשפש במצרכים ומצליח לייצר קבבונים בטחינה למנה ראשונה ופסטה למנה עיקרית ללא פחות מתשעה סועדים. רגע לפני הקינוח (גלידה מהסופר, כי לא צריך להגזים) שוב צלצול באינטרקום. מה לעזאזל??? אני מסתכלת על הפרעסר, מי עוד נשאר?! וידהי ונילס, כמובן, וגם דירק אתם. נגלה של קפה, קצת אוזו שניקוס הביא מהביקור ביוון, שוט של וודקה אסטונית שהביא אלן. באחת בלילה כולם עוזבים, מותירים אחריהם בקבוקים ריקים, מאפרות גדושות וערימת כלים. הפרעסר ואני מסתכלים סביבנו ומחייכים. כבר לגמרי שכחנו מה זה ערב חברים ספונטני J.

 


 

שיט, הייתה אמורה להיות פואנטה לסיפור הזה... אה כן, הלימודים של הפרעסר הסתיימו, פיניטו, קאפוט! הקלה גדולה מצד אחד, מצד שני החבורה מתפרקת וכל אחד פונה לדרכו: אלן וג'ואנה התקבלו ללימודי דוקטורט באוניברסיטה בטרייסט ויבלו את ארבע השנים הבאות באיטליה, אנה-לי בבריסל, וידהי ונילס עוברים לאנגליה, ניקוס והאנה עדיין מתלבטים איפה יבלו את השנה הבאה וטראוויס וג'ניס יישארו לעבוד באמסטרדם (הוא כבר קיבל שלוש הצעות!). רק הפרעסר עדיין צריך לכתוב את עבודת התזה שלו ואז לחזור ללבנט הבוער... L.

עוד נדסקס על זה בהמשך.

 

בינתיים, הנה הנגלה הראשונה של בוגרי לימודי המאסטר במדעים קוגניטיביים באוניברסיטת אמסטרדם. אנחנו באנו להריע לאנה-לי, ניקוס וטראויס -שסיים בהצטיינות. שאפו! (הפרעסר צפוי להיות בנגלה הבאה בספטמבר).

 

יבול ראשון: חמשת המאסטרים

 

 

חתן שמחה 1: ניקוס. והפרחים לצה"ל

 

כלת השמחה אנה-לי עם הבעל, הילדה וחברה

 


 

 

וזו לא החבורה היחידה שעוברת שינויים. חברינו הברסאים עזבו את הבית בברצלונה, ארזו את עצמם ואת הנסיכה הקטנה לתוך ואן ויצאו לטיול פרידה מספרד לפני החזרה לארץ הקודש. אינשאללה בדרך הם יעצרו לביקור אצלנו. גם הקפריסאים אמרו ביי ביי לחוות הדגים ועושים עלייה מחודשת למולדת בימים אלה ממש, ואנחנו כבר התחלנו את הספירה לאחור (כאמור, עוד נדסקס על זה בהמשך) ויש מצב שהסמנכ"לית וזנדרה יצטרפו לא הרבה אחרינו. וואו.

 


 

צ'מעו את הסיפור הכי ישראלי ששמעתי מזה הרבה זמן. שלשום נכנס איזה פסיכי באמ-אימא-שלי בפול ספיד מאחורה (זאת אומרת שהמפרגנת עברה תאונת דרכים, אבל באורח נס הכל בסדר!). רגע אחרי ההתנגשות הגיח איזה צדיק וצעק לנהג: "תתעלף, תתעלף! תשכב בלי לזוז ותעצום עיניים!". המפרגנת, שחילצה עצמה מהרכב המעוך ועשתה כמה צעדים מהוססים, זכתה גם להמלצה חמה: "גברת, מה את עושה? תחזרי לאוטו, תשחקי אותה שאת לא יכולה לזוז. יאללה, תתפרי את הביטוח!". טוב, למפרגנת היה יותר דחוף באותו רגע לוודא שכל המערכות שלה פועלות, אבל הנהג השני אכן עצם עיניים ושיחק אותה מת. עד כדי כך שהמשטרה שהגיעה הזמינה אמבולנס לכבודו. המפרגנת, שגם הוכנסה לאמבולנס ליתר בטחון, מספרת שהחובש שבדק את הנהג המעולף היה אובד עצות: "הכל בסדר אצלו, אני לא מבין למה הוא לא מתעורר!". מעניין איך החזירו אותו לחיים בסוף.

 


 

 

יאללה מה נהיה כולם נפלו פניהם? מה עם קצת תרבות, קצת פסטיבלים?

בתרועת הפסטיבלים הפעם JULIDANS שמתקיים מדי חודש יולי ועניינו- סורפרייז סורפרייז, הופעות מחול מרחבי העולם. הסמנכ"לית הציעה לראות הפקה ארגנטינאית-גרמנית בשם Back to the present של אנסמבל Dorky Park וטוב שכך, כי זאת הייתה הופעה ממש מעולה J. מיקס של אסוציאטיביות הזויה סטייל מונטי פייתון (המערכונים המוקדמים), דמויות שיצאו מסט של אלמודבר, ואד קל של טריינספוטינג באוויר. הרקדנים הם גם שחקנים וגם זמרים ופס הקול מלא בשירים שיושבים בול (נכון שפשוט מתבקש לכוריאגרף ריקוד ל- I want you של אלביס קוסטלו?). הסמנכ"לית החליטה מיד שאחד הרקדנים הוא לא אחר מאשר השחקן הגרמני מ'ללכת על המים' (קנוט ברגר), ואני החלטתי מיד שאחד הרקדנים הוא ישראלי. שתינו צדקנו, אגב. גאונות על.


דיווח לקינוח ממסעדה שהייתי בה עם האדווקט. והפעם ביקורת של הדיוטים, למה הפרעסר לא נכח:

 

Bond

Valeriusstraat 128-b

020-6764647

(סגור בימי ראשון)

מה הקטע? מסעדה מלאת סטייל בקרבת משרדים מלאי סטייל.

המיקום: שכונה יאפית עם נוף לפארק (אמצע הוונדלפארק). בתים ששווים הרבה ומשרדי עו"ד לרוב.

עיצוב ואווירה: לגמרי הרצליה פיתוח- מעוצב, מוקפד, מודע לעצמו. אבל האמת היא שבכלל ישבנו בחוץ, באווירת קז'ואל.

האוכל: בהגדרה- מטבח צרפתי מודרני עם השפעה ים תיכונית. מנות מושקעות מבחינת חומרים וגם מבחינת המראה בצלחת. אני אהבתי את מנת הטונה הצרובה שלי שהוגשה עם קוביות תפו"א, זיתי קלמטה ועלעלים למיניהם. גם האדווקט גרגר בהנאה מהריזוטו שלו, אבל הלוא כבר הסכמנו שהוא הוא הפרעסר האמיתי.

מחיר: לאור כל הנתונים הנ"ל, איך יהיה זול?

סיכום: מסעדה מעניינת פה, אבל יש הרבה כמוה בישראל. אל תגיעו במיוחד, אלא אם כן טיילתם בפארק ופתאום התחשק לכם לאכול משהו מעוצב. 


 

התות שלנו נאכל באכזריות. מישהו יכול להגיד לנו אם זה בגלל החום הכבד והשמש המלהטת, או שמא אשמתו של איזה חרק מנ-מניאק?

 

שמחה וצהלה מעל התעלה J

נכתב על ידי , 4/7/2006 19:57   בקטגוריות ביקורת מסעדות, חבורה מקומית, ציוניוני הדרך, תרועת הפסטיבלים  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , יצירתיות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMiss Vegel אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Miss Vegel ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)