ונתחיל מהסוף: הבוקר עזבו הברסאים את אירופה אחרי שלוש שנים מאושרות בברצלונה. הביאו את הפינאלה בטיול חוצה ספרד ואז התרגעות פסטורלית אצלנו בין התעלות, והנה היום הם השכימו במצב רוח קודרני ושמו פעמיהם אל הבערה והטרפת במולדת. חיילים חטופים, קטיושות בצפון וקסאמים בדרום. הללויה. זה בלתי נתפס מה שקורה בארץ, זה בלתי נתפס לנחות בכאוס שם היישר מהשלווה פה.
השיחה הרצינית ומלאת הדאגה שהתחילה אתמול בארוחת הערב התארכה עד אמצע הלילה. דיברנו על מלחמה, סרבנות, אחריות כהורים, ציונות, אין ברירה- יש ברירה, אין לי ארץ אחרת- אבל למה לא אם אפשר. נו אתם יודעים, סוגיות ברומו.
אבל...
מכיוון שסוגיות שכאלה הורסות לנו את המצב רוח ואת הגינה ומכפילות את מספר השערות הלבנות בבלוריתנו, רוב השבוע היינו עסוקים כהרגלנו בהדחקה בועתית ואוורירית. מאוד עזרה העובדה שהקיץ נמשך פה ברצף יחסי (חמסה חמסה, מחר חתונה על סירה וחייבים שמש!), וככה יכולנו להתרכז במטלות הביקור של הברסאים: לגמול להם על האירוח המצוין שקיבלנו בשנה שעברה, להדגים להם את העיר במיטבה ולבדוק מקרוב אם ההתנהלות שלהם כהורים אכן מפיחה תקווה ומראה שאפשר. בדיוק כמו שחשדנו, הנסיכה הברסאית הזערורית משתייכת לזן התינוקות שעושים לנו נעים. מדובר באפרוחה משובחה שהומה כמו יונה, מלחכת חפצים עגולים, מעריצה פנסים ועמודים הנקרים על דרכה ומגלה חיבה עזה למילים שמתחילות באותיות בומ"פ דגושות כמו בקבוק, פקק ופנס.
אז עשינו V על כל סעיפי התור-דה-אמסטרדם המסורתי:
גמענו מרחקים ברחובות הגלויה המצוירת שבה אנחנו חיים, והפעם בחברתו המפתיעה של החיצוני שהגיע העירה כדי לחסל את הבסטה.
העברנו יום נינוח בוונדלפארק, שכלל בעיקר השתעשעות משותפת עם הסמנכ"לית ואלה בארגז החול ובבריכת הילדים השוקקת:
ניקינו את הסירה מעקבות פארטיית הסמים הפרועה שערכו בה כמה ג'אנקיז 
ואז יצאנו לשיט מושלם בכל תעלות העיר.
היה כל כך חם שנאלצנו לפתוח את השמשייה, ולא בגלל שירד עלינו גשם! בדרך עצרנו לפיקניק משובח בפארק המערבי של העיר,
וגם נזכרנו איך מוזיאון NEMO מסב מדי קיץ את הסיפון העליון שלו לסוג של חוף ים.
התחרענו על הארוחות המושקעות שהפרעסר הכין כל ערב, נשנשנו כל מיני מטעמים שהברסאים הביאו מהטיול שלהם, השמצנו את מסעדות הולנד באשר הן (ואפילו קצת של ספרד, בחיי. אם לא הייתי שם לא הייתי מאמינה) ופנטזנו על כל הסעודות שעוד נאכל בארץ.
חוצמזה הברסאי איבד עדשה ואחר כך את הארנק שלו, הלך להגיש תלונה במשטרה ולמד על בשרו בירוקרטיה הולנדית מהי, ראינו את הגמר של המונדיאל והתעוררנו לחיים רק בנגיחה הנונשלאנטית של זיזו, וגם פינינו זמן לשופינג דכאוני בדד-ליין קטלני לאור העובדה שיש חתונה מחר, כולם דופקים הופעה ורק הפרעסר ואני עמוק בקז'ואל התל אביבי 
.
מאוד מאוד נעמו לנו הברסאים. טוב לדעת שגם הם יהיו בארץ כשנחזור.
עריכה מאוחרת. מאוד מאוחרת.
בעודי כותבת את הפוסט הגיחו ניקוס והאנה לביקור פתע לדסקס את ההכנות המרובות לחתונה של טראויס וג'ניס. אחרי שעה של שיחות מעיקות על המצב בישראל (מה לעשות, היום לא מצאתי בי הרבה סבלנות להגיגיו היפים אך הנאיביים להפליא של ניקוס על סכסוכים עולמיים), בלי להתבלבל ובלי למצמץ הם אמרו שאין להם זמן לעשות את הכול לבד ושאלו אם נוכל אולי לחזור איתם אליהם ולעזור, עכשיו כשהאורחים שלנו עזבו.
מרררד.
שמונה אנשים משתתפים במתנה הזאת אבל רק אנחנו היינו נחמדים מספיק כדי לא להתעלם ממעיין הרעיונות הרומנטיים של ניקוס. להיות צעירים יצירתיים ומלאי עזוז זה כבר כל כך פאסה, לעזאזל... אז נסענו לדירה שלהם, עמלנו ויצרנו ועכשיו סופסוף חזרנו. פייר, יצא מעולה. לפעמים להיות צעירים יצירתיים ומלאי עזוז זה הדבר הכי נכון. אני עוד אתאר בפרטי פרטים את המתנה המאממת. וברור שאני גם אפרסם פה את התרגום שנבחר לשיר של מאיר אריאל. לא היום, אחרי החתונה (אבל סחתיין עליכם שככה נרתמתם לעזרה. זה היה מועיל ביותר). יום ארוך מחכה לנו מחר,
עכשיו נלך לישון במרחב המוגן שלנו.
שמחה וצהלה, מלווה בדאגה קלה מעל התעלה J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
